Sep
19
LE COMBAT IMPOSSIBLE DES AVOCATS EN ISRAEL pour une société plus juste

גירושים בישראל | הצד האפל של מאבקי המשמורת
למאבק על חזקת הגיל הרך יש גם צד אפל. עובדים סוציאליים, פעילות ציבור ושופטים המצדדים בעמדת האמהות נחשפים למסע איומים שכולל הכפשות באתרי שטנה ותביעות קנטרניות. משפטנית שנפלה קורבן לקמפיין השמצה: “בשולי החיים שלי יש כל הזמן פרנויה, אווירה של לפני רצח"

נעמי דרום 

באפריל 2013 גילתה ד"ר חניתה צימרין - מייסדת עמותת אל"י (אגודה להגנת הילד) שבין שאר עיסוקיה הפעילה מרכז חירום לילדים שנמצאים בסכנה מיידית להתעללות, ומגיעים למרכז מתוקף צו שופט ובתיווך פקידת סעד - כי היא עומדת במרכזה של תביעה בפנסילבניה שבארצות הברית. התביעה היא לפי סעיף משפטי בשם RICO, העוסק בסחטנות ושחיתות ומשמש בדרך כלל נגד ארגונים כמו המאפיה. צימרין נדהמה מעצם התביעה ומהעובדה שהוגשה בחו"ל, אבל שם התובע היה מוכר לה: יעקב בן יששכר המגדיר עצמו כמנכ"ל "התנועה למען עתיד ילדינו", עמותה הפועלת למען זכויות אבות בגירושים.

לפני כמה שנים הגיע לאל"י עניין הקשור לבן יששכר, והוא חש שבטיפול העמותה בעניינו נגרם לו עוול. בסרטון קצר המופיע ביוטיוב, מדבר בן יששכר למצלמה על ארגון אל"י: “מדובר בארגון אשר מתעלל בילדים... רוב הילדים הם ילדי גירושים, והמדינה מבקשת לאלף את הילדים שיגידו שרק האמא היא הקובעת... אין שום מסגרת שמאבחנת, אילוף הילד, סימומו בכדורים והסבר שאם לא יחזור לבית האם הוא יוצא מרשות ההורים ולא יראה את אביו לעולם". במהלך הסרטון, מאשים בן יששכר את הארגון גם בגיוס כספים למען פרויקטים שאינם קיימים ובהתרמה בארצות הברית ללא אישורים מתאימים.

בשני אתרים נוספים, ששניהם נקראים "התנועה למען עתיד ילדינו" הופיעו השמצות אנונימיות נגד צימרין ואל"י, אך בן יששכר מכחיש שיש לו קשר לעניין ומתנער מכל קשר לאתרים אלה. באחד משני האתרים נכתב באוגוסט 2007: “יעקב בן יששכר קורא להעמדת חניתה צימרין נשיאת אל"י לדין. חניתה צימרין אחראית על אלימות נגד ילדים... על התעללות נפשית בילדים וכליאתם ללא יכולת לצאת". באתר השני נכתב: “ראש המאפיה חניתה צימרין נחקרה בבית המשפט השלום בתל אביב והודתה שטייחה והתעלמה מאלימות נגד ילדים. במהלך הדיון הוברר שהגברת צימרין תומכת באלימות נגד קטינים וטוענת שזה חלק מהטיפול. חדר הצינוק נקרא על ידה חדר טיפולים". המאמרים אינם חתומים.

צימרין: “הפרסומים האלה גורמים לי לנזק גדול: אני משתתפת בפאנל בכנס, קמה לדבר ועד שאני מתיישבת אחד המשתתפים כבר הספיק לגגל אותי. או נניח שאני רוצה להתקבל לעבודה, אנשים ייתקלו בזה ויחשבו – אולי זה אמיתי?"

ההשמצות לא נועדו לפגוע רק בצימרין, אלא בארגון כולו. “כל התורמים שלנו בארצות הברית קיבלו מכתב בשם אתר 'התנועה למען עתיד ילדינו', שטוען שאנחנו מסממים ילדים, מרעיבים, מתעללים מינית", אומרת צימרין. "התורמים שיושבים בארצות הברית וקוראים את ההאשמות לא יודעים שהן שקריות".

התביעה הוגשה על ידי בן יששכר באפריל שנה שעברה ובין נתבעיה היו בנוסף לצימרין עובד נוסף באל"י, שלושה שופטים ישראלים וארגון הידידים האמריקאים של אל"י שעוסק בגיוס תרומות לארגון. התביעה נדחתה על הסף על ידי בית המשפט האמריקאי אבל עד לדחייה הוציאו ארגון הידידים של אל"י מאות אלפי שקלים על שירותיהם של עורכי דין אמריקאים - סכום לא מבוטל מומן מכיסה הפרטי של צימרין. “המדינה מסרבת לסייע לנו בהגנה המשפטית ומגנה בתיק רק על שלושת השופטים", מסבירה צימרין. בן יששכר הספיק כבר להגיש ערעור בארצות הברית.

בשנים האחרונות מתנהל בארץ מאבק סוער סביב משמורת ילדים, בעיקר בכל הנוגע לסכסוכי גירושים. הוויכוח ניטש בין מי שרוצה להשאיר על כנה את חזקת הגיל הרך, הקובעת כי ילד בישראל עד גיל שש שהוריו נפרדים, יישאר, למעט מקרים חריגים, בחזקת אמו, לבין מי שטוען כי החוק הקיים מפלה את האבות ומונע מהם את מימוש אבהותם באופן מלא באמצעות משמורת משותפת. כחלק מהוויכוח טוענת הקבוצה השנייה כי רשויות המשפט והרווחה מחזיקים בסמכות רחבה מדי באשר להוצאת ילדים מבתיהם וכי המדיניות של אלה מכוונת לפגיעה באבות (לחצו לקריאת חוקי המשמורת בישראל).

לדיון זה שני פנים; הראשון הוא דיון לגיטימי, המתנהל בדיונים אמצעי התקשורת ובאקדמיה, בהפגנות של הורים גרושים, בשתדלנות בכנסת ובוועדות הכנסת, במטרה לנסות למצוא את ההתנהלות המיטבית למשפחה בכלל ולילדים בפרט. לצדו מתקיים צד אפל ופחות מוכר, שכפי שצויר במקרה של צימרין, מנסה להביא לתוצאות בדרכים מגוונות שנעות בין קמפיינים מאורגנים של השמצות פרועות ואנונימיות ועד תביעות בינלאומיות ופנייה לאו"ם מטעם ארגוני הגברים.

בכל הקשור לפעילות בלתי לגיטימית, קשה להצביע על האחראים, שכן אלה נשמרים מפני הזדהות. הנפגעים העיקריים הם שופטים ועובדים סוציאליים שסובלים ממתקפות לאורך שנים, וגם מומחים ואקדמאים המתנגדים לשינוי החוק. המטרה היא להביא לשינוי במערכת, אולם נראה שכל הגבולות נפרצו בדרך להשגת המטרה, ואמצעים כמו השתקה, הטלת אימה, הפחדה והשפלה הפכו לכלים שכיחים ויעילים.

“אל"י ואני מספיק חסונים כדי לעבור את הדבר הזה", מבהירה צימרין, “אבל מי שאכפת לו מהמרקם החברתי בארץ צריך להילחם בתופעה. האנשים האלה מנצלים את מערכת בתי המשפט, הפלטפורמה האינטרנטית וחופש הדיבור על מנת להשתלח בכל מי שנקרה בדרכם. הם לא בוחלים בשום אמירה ללא קשר לעובדות או לפסיקות בית המשפט. מעבר לעוגמת הנפש למושמצים, הם גורמים להוצאות כספיות ענקיות למדינת ישראל, לעמותות ולאנשים פרטיים".

ועדת שניט, שבחנה את חזקת הגיל הרך והמליצה על מעבר למודל של משמורת משותפת, הוקמה על ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני כדי לבחון מחדש את נושא המשמורת. “לפני עשר שנים, נציגי ארגוני הגברים לא הוזמנו לדיונים בכנסת, זכו ליחס מזלזל מצד ארגוני נשים והמהתעלמות מצד אמצעי התקשורת", כתבה הסוציולוגית והמשפטנית דפנה האקר מאוניברסיטת תל אביב. "כיום הארגונים הללו נהנים מלגיטימיות ציבורית ונתפסים כמשתתפים חיוניים בדיונים אודות החוק שנוגע לאחריות הורים וכמבשרי רוח השינוי".

אלא שכבר בעת הגשת מסקנות הביניים של ועדת שניט, צץ החלק המכוער של המאבק: כתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-2012 סיפרה על איומים והכפשות של חלק מהחברות בוועדה. מאז, הצד האפל של מאבקי המשמורת – זה שיכול להרוס את המוניטין של אדם בהינף מקלדת אנונימית – צובר עוד ועוד כוח. חוץ משופטים, שופטות ופקידות סעד, הקורבנות הן גם משפטניות, פסיכולוגיות וגם אנשים פרטיים שהתבטאו בנושא המשמורת או הביעו תמיכה באחד הקורבנות. ההשמצות הן כל כך חסרות שחר, נבזיות, פרועות ועקביות עד כי קשה להאמין שהן מתקיימות ללא הפרעה כבר שנים.

בשלוש השנים האחרונות, מאבק האבות הפך בינלאומי – כולל רשת של פעילים ביבשות שונות, אתרים המופעלים מחו"ל, פניות לאו"ם נגד מדינת ישראל ותביעות כגון זו שהגיש בן יששכר בארצות הברית. כפי שגילתה צימרין, במקרים כאלה המדינה לא תגיש עזרה לאנשים פרטיים שנקלעו, שלא בטובתם, לעין הסערה.

בחודש שעבר פורסם כי פרקליטות המדינה הורתה למשטרה לחקור פרסומים מכפישים נגד שופטים באינטרנט, בעקבות תלונה שהגישה הנהלת בתי המשפט ("הפרקליטות הורתה למשטרה לחקור פרסומים מכפישים נגד שופטים באינטרנט", "הארץ" 8.8). חקירה פלילית בגין פרסומים ברשת היא עניין חריג בשל הפגיעה בחופש הביטוי, אולם כפי שהסביר מנהל בתי המשפט מיכה שפיצר לשופטים, “מדובר בעליית מדרגה במאבק בפרסומים העוינים נגד שופטים, מאבק שהוא סיזיפי ומתמשך". הקורבנות הם בדרך כלל שופטי משפחה, שפסקו בתיקי גירושים ומשמורת באופן שאינו נושא חן בעיני אחד הצדדים וזוכים לכינויים כגון "פמינאצית", “ערפדה מוצצת דם" או "פושע".

“בשולי החיים שלי יש כל הזמן פרנויה, אווירה של לפני רצח", אומרת המשפטנית מ' (שמה שמור במערכת) שנפלה קורבן לקמפיין השמצה ארסי במיוחד. “אם יפגעו בי, זו תהיה חצי כותרת. אם יפגעו בפקידת סעד, זה יעסיק את כולם חצי יום. צריך לחכות חלילה שיפגעו בשופט, כדי שיתחילו לטפל בזה באמת?"

רות הלפרן־קדרי, פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר־אילן וראש מרכז רקמן לקידום מעמד האשה, היא אחת המתנגדות המרכזיות למשמורת משותפת כשאחד הצדדים מתנגד. הלפרן־קדרי נקלעה לקו האש ב-2012, סביב פרסום מסקנות הביניים של ועדת שניט, במהלך כנס העוסק בסוגיית המשמורת. חמתם של ארגוני הגברים התעוררה בשל מושב סגור בכנס, שנועד לעובדים סוציאליים לסדרי דין. בין הדוברות היתה חוקרת אוסטרלית בשם ג'ניפר מקינטוש. במחקריה מתריעה מקינטוש מפני הנזק שנגרם לילדים רכים במשמורת משותפת, במקרים בהם ההורים מצויים בקונפליקט בעוצמה גבוהה. “מקינטוש מסומנת על ידי ארגוני גברים בכל העולם", אומרת הלפרן־קדרי, “וברגע שהפעילים ראו את תוכנית הכנס, החלה מהומת עולם. הגיעו מכתבים ליו"ר הכנסת, לנשיא האוניברסיטה וחברי סגל, לשר הרווחה, למנכ"ל משרד הרווחה והמון השתלחויות ברשת, טענות שמרכז רקמן מרעיל את העובדים הסוציאליים ודרישות לפטר אותי מהאוניברסיטה". גם חברת הכנסת דאז יוליה שמאלוב־ברקוביץ', כתבה מכתב פומבי לנשיא האוניברסיטה בו התריעה נגד "כנס, כביכול אקדמי... שבא להוות ניצול ציני של הבימה האקדמית להפצת רעיונות מסוכנים, חסרי תוקף מדעי ושנויים במחלוקת קשה".

“בבלוגים ברשת התפרסמו קריאות 'להפסיק לדבר ולבוא לשבור ידיים ורגליים'", מספרת הלפרן־קדרי. "בכנס היתה אבטחה שלא נפלה משהיתה כשנתניהו נשא כאן את נאום בר־אילן; מחסומים, בדיקות תעודות זהות. מצד אחד, האפשרות שדיבורים יהפכו למעשים רחוקה, אבל את נזכרת בכל מיני התרחשויות שכן התנכלו לעורכי דין או שופטים, ומכיוון שמדובר בתופעה כלל עולמית, אני יודעת על נשים בעולם שנפגעו פגיעות קונקרטיות. זה הדליק אצלי נורה אדומה והגשתי תלונה ראשונה למשטרה, שנגנזה מחוסר עניין לציבור".

כיוון שהלפרן־קדרי משמשת מאז 2007 כמומחית עצמאית בוועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים, כתבו הפעילים גם לנציבת האו"ם לזכויות אדם ולנשיאת הוועדה בדרישה לפטרה מהוועדה. “כמות אנרגיות אדירה, רק כדי לעשות לי חיסול ממוקד".

מי עומד מאחורי זה?

"זו שאלת מיליון הדולר. כמה מהמכתבים היו חתומים והגשתי תלונה, אבל רבות מההשמצות אנונימיות”.

הכנס עבר בשלום, אך פעילי ארגוני גברים הפגינו בחוץ, צעקו לעבר עובדים סוציאליים שהגיעו לכנס, קראו להעמיד אותם ואת השופטים למשפט ועוד. פעילי זכויות גברים שהסתננו לאולם קראו קריאות ביניים והפריעו למשתתפים לדבר.

מאז מהווה הלפרן־קדרי מטרה עקבית להכפשות פרועות. באתר horimisrael נכתב: "רות הלפרן־קדרי, הביזיון הלאומי הגדול מכולם, עכברושה שעלתה לגדולה". באתר State News 10 היא מכונה "צוררת האבות", ובמקומות אחרים יש התייחסויות מיניות נמוכות שלא ראויות לציטוט. לקראת כנס שבו השתתפה ביוני 2014 נכתב באתר horimisrael: “צפו למתקפה טוקסיקולוגית מחרידה בחיפה... ערפדיות פמינאציות מגיעות לאוניברסיטה בהמוניהן, צחנת שלשוליהן עלולה להחמיר את מדד איכות האוויר למשך תקופה ארוכה...". כמו כנסים רבים שהלפרן־קדרי השתתפה בהם בשנתיים האחרונות, גם זה נערך תחת אבטחה.

“אין לי עניין שיציגו אותי כקורבן", מודיעה הלפרן־קדרי. “אני לא הסיפור. הסיפור הוא האלימות שמופנית נגד כל מי שאינו משרת את האינטרסים, כלפי שופטים מכהנים ולהיבטים אחרים, אפילו ברמת הפעילות הבינלאומית. זה לא סתם השתלחות של טוקבקיסטים, אלא משהו שיש לו אפקט מצטבר מאד קשה".

נזק משני ובלתי צפוי נגרם גם לדיקן הפקולטה למשפטים בבר־אילן, פרופ' שחר ליפשיץ. ליפשיץ הוא מומחה לדיני משפחה, אך אינו עוסק בנושאי משמורת. “לארגוני האבות אין עניין מקצועי איתי", הוא אומר. “דווקא בגלל זה, מדהים לראות כמה רחוק הם מוכנים ללכת". בזמן שפורסם הכנס ברקמן ליפשיץ רק נכנס לתפקיד דיקן הפקולטה, ועל כן הוצף בפניות לביטול הכנס. “לא הסכמתי בשום אופן להתערבות בתוכני הכנס, כי היה ברור שאם לחץ פוליטי ישתיק קול אקדמי, אפשר לסגור את האקדמיה. ההנהלה גיבתה אותי לגמרי, אבל הופתעתי מעוצמת האנרגיות השליליות". רק לאחר הכנס גילה שהוא עצמו הפך למטרה: קללות, שקרים ותמונות מונטאז' באתרים שונים, וכן כינויים כמו "בהמת מגדר" ו"גועלון". “היו שם תמונות איומות וטענות שאני המאהב של הלפרן־קדרי. הדחף הראשוני שלי היה להתעלם מזה - אני אתן להם להעליב אותי? - אבל לפני שנה, הבן שלי למד בבית הספר על גוגל והמורה ביקש מהם לתת ערך חיפוש כדי להדגים בכיתה. בני שגאה בי, הציע לחפש את שמי. התוצאה, לפני כל הכיתה, היתה תמונה שלי עם עיוות והכותרת, 'בהמה פמינאצית', והילד בסך הכל בן 12. הפכתי לאויב של קבוצה שלא לוקחת שבויים”.

גם עו"ד דפנה רובינשטיין שכותבת עבודת דוקטורט על דמי מזונות באוניברסיטת בר־אילן, נכחה באותו כנס. “עמדתי ושאלתי את יו"ר ועדת שניט, דן שניט, איך הוא מתמודד עם הביקורת המרכזית ליוזמה לביטול חזקת הגיל הרך, שלפיה ייגרם נזק אדיר לילדים. כנראה בעקבות זאת הפכתי למטרה". תוך זמן מה למדה מאנשים שלא הכירה שבאתרים האנונימיים היא נודעת בשם "רובינשפיך" ו"מפלצת מגדר", ובאתר horimisrael נכתב כי "דפנה רובינשטיין־רובינשפיך בולשת אחרי ארגוני הגברים". "הכותבים יודעים לגרום לתוצאות האלה לעלות בגוגל. פעם כשמישהו גיגל את השם שלי, היה עולה החוק שיזמתי למניעת העסקה פוגענית, אבל כיום עולות השמצות. זאת פאדיחה איומה וזה גם מלחיץ", אומרת רובינשטיין. "הם פוגעים לי בפרנסה פוטנציאלית ובאפשרות לייצג אנשים, מציירים אותי כשונאת גברים. לכן, אני כבר כמעט נמנעת לחלוטין מלהתראיין לטלוויזיה בנושא משמורת. כך מצליחים להשתיק קולות בדיון".

כאם גרושה, רובינשטיין מכירה היטב את חסרונותיהם של שירותי הרווחה. “אפשר בהחלט לבקר את המערכת על סחבת וחוסר יעילות. תיקים על משמורת יכולים להיסחב שנתיים על גב הילדים. אני מבינה איך מרגישים אבות שנעשה להם אי־צדק. אבל אצל ארגוני האבות ספציפית אני לא מזהה ביקורת עניינית".

אצל דפנה הקר, לעומת זאת, ההטרדות החלו לפני ארבע שנים, על רקע חברותה בוועדת שניט. הקר, מרצה בפקולטה למשפטים ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, לא תמכה בהמלצות הוועדה לבטל את חזקת הגיל הרך, ופרשה על רקע זה מהוועדה. בתגובה לעמדתה שלחו פעילים מכתב לרקטור האוניברסיטה בדרישה לפטרה, ובמקביל הופיעו השמצות מקוונות מכוערות.

כיתוב שמלווה סרטון יוטיוב של הקר מרצה כולל ביטויים איומים שהתפרסמו ככיתוב לסרטון ביוטיוב בערוץ שנקרא arutz shesh כגון "בהמה צואתית" ש"מזוהמת בדם אבות שהתאבדו". לדברי הקר, תמונתה פורסמה כשהיא נתונה בין איקס של עצמות, כמו גולגולת ומכונה Bitch, היא קיבלה מיילים שטענו כי היא מקור הסבל של ילדים והכנסים שהיא מארגנת זוכים לאיומים ומתקיימים תחת אבטחה. "את המתקפות עלי אני יכולה לסבול, מקום העבודה שלי בטוח", אומרת הקר. "אפילו הילדים שלי מכירים את הסיפור ויודעים שיש נגדי מסע הכפשה מכוון. מה שצריך להדאיג אותנו הן ההתקפות על נושאי משרה ציבורית כמו שופטים ועובדים סוציאליים, כי הם אלה שעובדים בשטח ונתונים לאיומים שמשפיעים על היכולת שלהם לעשות את העבודה כמו שצריך".

אין אפשרות לטפל בזה משפטית?

"האפשרות מאוד מוגבלת. במישור הפלילי הבנו שכל עוד אין חשש לפגיעה פיזית, אין מקום להתערבות. במישור האזרחי של תביעות דיבה, זה לא פשוט רגשית ועלול לגרום ליותר נזק, כי הם ישתמשו בזה לעליהום אפילו יותר מוטרף".

“כשראיתי את ההשמצות בפעם הראשונה, רציתי להכנס מתחת לשמיכה", אומרת המשפטנית מ'. “עם הזמן פיתחתי לזה קהות. כשאנשים מגיעים אלי לראשונה הם אומרים, 'אה, את זו ש...' ואני כבר רגילה להסביר. לשמחתי, ילדי נושאים את שם המשפחה של אביהם כך שהם לא מקושרים אלי. הפסקתי לגמרי להתראיין בנושא משמורת לגיל הרך, אבל מה שמפחיד אותי זה העובדה שזה מתדלק את השטח. מחר יהיה איזה אבא מופרע שייקח את החוק לידיים ויפעל".

חשופים לפגיעה

רוב ההשמצות מופיעות ללא חתימה או בשם בדוי, ובאתרים שקשה לאתר מי הבעלים שלהם. אתרים כגון "התנועה למען עתיד ילדינו",horimisrael, depravity1 statenews10 או arutz shesh ביוטיוב המכיל סרטונים עם כותרות כמו "בהמת המגדר...ערימת שקרים פמיניסטיים" ו"פרס מנגלה להתעללות בהורים וילדים" – יושבים על פלטפורמות לבניית אתרים כמו Wordpress וכפי שמסבירים בפרקליטות, אין אפשרות לגלות מי רשום כבעלים שלהם ללא צו של שופט אמריקאי. כך נמנעות גם תביעות דיבה, ותעשיית ההשמצות ממשיכה לשגשג באופן נוח לפעילים: בצד הציבורי – פעילות לגיטימית ברובה, ואתרים המקפידים לשמור את הביקורת בצד החוקי; בצד הנחבא – השמצות והטלת מורא על אותן מטרות.

הגוף בעל האפשרויות הרחבות ביותר ללכידת העבריינים הוא כמובן המשטרה. אולם כשהתקבצו הלפרן־קדרי, הקר, רובינשטיין ונפגעות נוספות והחליטו לאחד כוחות ולהגיש סדרת תלונות למשטרה, הן לא קיבלו מענה מספק. בין דצמבר 2011 לאוקטובר 2012 הוגשו שתי תלונות. בינואר 2013 נערכה פגישה של המתלוננות עם יועצת המפכ"ל, ובהמשך לפגישה הגישו עוד חמש תלונות במרץ 2013. התיק עבר למטה הארצי, ולעורכת הדין המסייעת למתלוננות נמסר שנערכת בדיקה. ביולי 2013 קיבלו המתלוננות הודעה כי התיק חזר למחוז תל אביב, וכי בארבעת החודשים שחלפו "לא הצליחה" המשטרה לפתוח אף אחד מהלינקים של האתרים המשמיצים שהועברו אליה, וכי הן מתבקשות להעביר מחדש את החומר בדיסק.

לטענת המתלוננות ועורכת דינן, המשטרה לא יצרה איתן קשר מאז, וניסיונותיהן לברר היכן עומדת החקירה, עלו בתוהו. לפני שבועיים, בעקבות הידיעה על החקירה שנפתחה נגד משמיצי השופטים, שלחו המתלוננות מכתב לפרקליטות שבו הן מבקשות להיכלל בחקירה. “היות שאנו סבורות שלמעשה בעניינן של מרשותינו מדובר בחקירה באותה ספירה ושל אותה תופעה - הכפשות של העוסקים בדיני משפחה מתוך מטרה להפעיל מורא על העוסקים בתחום, מן הראוי לצרף את התלונות בהקשרן של מרשותינו לחקירה אשר מתנהלת כנגד ההכפשות של השופטים בבית המשפט לענייני משפחה", נכתב בפנייה לפרקליטות.

מדוברות המשטרה נמסר: "משטרת ישראל חוקרת עבירות ביטוי, ובכלל זה הסתה, בכפוף לאישור פרקליטות המדינה או היועץ המשפטי לממשלה, לפיכך, בנושא המדיניות יש לפנות למשרד המשפטים... כידוע, איננו מוסרים פרטים מחקירות מתנהלות, כל שכן זהותם של נחקרים. נציין כי פנייתן של המשפטניות התקבלה באגף חקירות ומודיעין והועברה לבחינת הגורמים המקצועיים, ובסיומה יינתן מענה ישירות לפונים כנדרש ולא דרך התקשורת".

עם זאת, פסיקת בית המשפט העליון האירופי ממאי 2014, לפיה ניתן לאלץ את גוגל להסיר קישורים, פותחת בכל זאת פתח לתקווה: כשקורבנות להשמצות פנו לגוגל לאחרונה היא אמנם לא הודתה באחריות לפרסומים, אבל הסירה את חלקם.

אם במקרה של אזרחים פרטיים הפגיעה היא בעיקר במוניטין וביכולת לנהל דיון ציבורי פתוח ללא פחד, כשהקמפיין מכוון כלפי שופטות משפחה ועובדים סוציאליים, יש פגיעה ממשית בביצוע המדיניות. גם אם היא זקוקה לשינוי כפי שטוענים ארגוני האבות, המדיניות אינה אשמתם של אלה המבצעים אותה, וכרגע הם ניצבים בקו האש.

סימונה שטיינמץ, פקידת סעד ראשית לסדרי דין, אחראית על מערך של מתן חוות דעת בעניין קטינים שהוריהם מתגרשים ושבית המשפט צריך להכריע בעניינם. “ההתקפות על עובדים סוציאליים מגיעות גם מאבות וגם מאמהות, ההבדל המהותי הוא שהאבות מאורגנים והאמהות פחות. ארגוני האבות מורגשים יותר וגם יודעים לעשות לובי משמעותי. הזעם מתפרש לאורך כל התהליך, כי כבר לפני שהגיעו לבית המשפט הם מוזנים ממה שקורה ברשת".

“מדובר על מספר מועט של הורים", מדגישה שטיינמץ, “אנחנו מתערבים בכ-11 אלף משפחות בשנה, ומספר ההורים האלימים והמשמיצים מסתכם בכמה עשרות. סוג האלימות מייצר רושם שהם רבים מאוד".

שטיינמץ מספרת למשל על עובדת סוציאלית לעניין סדרי דין, שלפני שנה וחצי אב גרוש חדר לפייסבוק של בעלה, של אחותה ולרשת מקומית של היישוב שבו היא גרה, והעלה פוסטים על התנהגותה הבזויה לכאורה של אותה עובדת. “ואחרי זה רק הקצין, הוא שידר איומים שעלה בהם חשד לפגיעה, עד שבסוף היא עזבה את עבודתה מרוב פחד".

איך מתמודדים עם זה?

“מצד אחד, יש פה עניין פלילי וצורך בגבולות, מצד שני – עדיין יש שם קטינים שצריך לתת להם שירות. זה קונפליקט קשה בעבודה שלנו. מרגע שנוצר קונפליקט כזה, אנחנו כפיקוח נכנסים למקרה וההמלצות לערכאה השיפוטית נעשות איתנו. במקרים קיצוניים, אנחנו מבקשים מערכאה שיפוטית להוציא את האבחון לשירות פרטי. לצערי, ברוב המקרים הניסיון לא מצליח, כי זה כרוך בעלויות שמושתות על ההורים והשופטים אומרים שלא יכול להיות שאדם לא יקבל שירות. לפעמים גם השירותים הפרטיים מסרבים או מבקשים לצאת וזה חוזר לשירות הציבורי, ואז אנחנו פשוט בבעיה".

קודמתה של שטיינמץ, רונית צור, היתה מושא להתקפות עקביות של אבות, ובעיקר של בן יששכר, עד כי פרקליטות המדינה נקטה צעד נדיר והגישה נגדו תביעה בגין לשון הרע, הטרדה מאיימת ופגיעה בפרטיות: הוא נמצא חייב וחויב לשלם לצור 200 אלף שקל.

תגובת בן יששכר: "לא התקיים כל דיון בתביעה על פי דין ולא קיבלתי כל זימון. כנגד רונית צור תתנהל תביעת ענק שכן הדבר מצביע על רדיפה כמו במדינות צפון אפריקה". מאז נכנסה לתפקיד, שטיינמץ עצמה הפכה למטרה, כולל אתר השמצות שמוקדש רק לה, ובשנים האחרונות גם לתביעות בינלאומיות. “כרגע אני נשוא תביעה בשלוש תביעות שונות. אני חושבת שהגישו נגדי 13 תביעות אישיות בארבע השנים האחרונות – החל מתביעות רשלנות, דרך קביעת מדיניות פוגענית לבקשות לפיטורי בבג”ץ וכלה בתביעות על פשעים נגד האנושות בחו”ל. כולן נדחו או על סף דחייה".

שטיינמץ: “אין ספק שאלימות פיזית היא קשה יותר כי היא מסכנת חיים, אבל אלימות אינטרנטית רגשית משאירה אותך ללא שליטה, אתה לא יכול להפסיק את זה, ואתה לא יכול לשלוט במי נחשף לזה ומה ההשלכות העתידיות. אנשים מסיימים עבודה ציבורית רוצים להתקבל לעבודה אחרת, וחובת ההוכחה עליהם להראות שזה לא נכון. וזה גם מסוכן פיזית. לא צריך יותר מאדם אחד במצוקה קשה, עם מבנה אישיותי מסוים, שיחליט שהוא זה שיגאל את העולם מה'פמינאצית' הספציפית הזאת".

אם פקידות הסעד נמצאות בקשר ישיר עם המשפחות, שופטי המשפחה יושבים באולמם וקובעים גורלות: לא רק שכוחם רב אלא שהם גם חסינים משפטית, מה שגורם לתסכול רב ולווליום לחימה גבוה במיוחד אצל הורים שמרגישים כי נעשה להם עוול. הדיונים בבית הדין למשפחה נערכים בדלתיים סגורות והפרוטוקולים חסויים – פרקטיקה שנועדה להגן על קטינים אך גם מונעת שקיפות. מאידך, שופטים גם מנועים מלהגיב בתקשורת, מה שמשאיר את השטח למלעיזים. המתקפות על שופטי משפחה הפכו בשנים האחרונות רבות וארסיות כל כך, ששופטים פנו להנהלת בתי המשפט בדרישה לתת להן מענה. דפנה הקר מספרת על שופט משפחה שניגש אליה בכנס בנושא אחריות הורית בגירושים, וסיפר לה כי הוא מפחד מקבוצות הגברים וכי הפחד לבטחונו האישי ולבטחון ילדיו משפיע על החלטותיו.

עו"ד ברק לייזר, יועץ משפטי למערכת בתי המשפט, מספר כי "כאשר הפרסומים הם בתקשורת הלגיטימית או בטוקבקים המערכת פונה ומבקשת להסיר את הפרסומים שאינם ראויים ועל פי רוב הם מוסרים. היו מקרים בהם הוספו לערכים של שופטים בויקיפדיה טקסטים מעוותים, והם תוקנו על ידינו. לעומת זאת, ההתמודדות עם הפרסומים על פלטפורמת וורדפרס מאוד קשה. בימים אלה הוקם צוות ברשותו של יהודה שפר המשנה לפרקליט המדינה, שחברים בו בעלי מקצוע שיטפלו בנושא, שישקלו את הדרכים להתמודדות ברמת המאקרו, גם כלפי עובדים סוציאליים ועובדים אחרים במערכת".

אולי יש להם ביקורת אמיתית?

"הביקורת נובעת מתסכול ומרגשות עזים שמלווים את ההליכים האלו. לא לכולם יש אפשרות לשכור עורכי דין ולרוב האם זכאית לייצוג מכוח החוק, כי היא טוענת בשם הקטינים. עם זאת, להליך השיפוטי יש כללים. אם יש לך ביקורת שיפוטית הדרך להתמודד היא באמצעות הגשת ערעור".

דרכי הפעולה נגד שופטים כוללות הפגנות, תלונות נגדם אצל נציב תלונות הציבור במשרד המשפטים וכמובן, דפים על גבי דפים של השמצות מקוונות. את ראשו של אחד השופטים השתילו על גופה של רקדנית בחצאית ורודה עם הכיתוב, “אני לא ממש שופט, מרכז רקמן אומרים לי מה לעשות"; אחת הרשמות כונתה "ערפדה מוצצת דם" ש"רוצה לראות גופות של גברים תלויים בכיכר העיר"; על שופטת אחרת נכתב כי היא “דוסית מחורפנת שמאמינה שגברים הם זבל הבריאה" ועוד. בימים אלו מתנהל משפטו גיא שמיר, אב גרוש, על כך שלכאורה איים על ילדיה של שופטת משפחה. לאחר התקרית עברה השופטת מבית המשפט לענייני משפחה, לבית משפט השלום: גורמים בתחום המשפט טוענים, כי קצה מלשמש כמטרה לאיומים.

שופטת המשפחה א', מעריכה כי הקמפיין נגד שופטי המשפחה נמשך כעשור. “היו תקופות של הפגנות מול בית המשפט. השמצות באינטרנט כל השנים. שופטים רבים החליטו להתנזר מאתרי חיפוש כמו גוגל ומטוקבקים. אבל זה כמובן לא פותר את הבעיה. יש הצפה של תלונות המוגשות לנציב תלונות הציבור על שופטים, והעבודה על כל תלונה דורשת כמה שעות עבודה. לפני כמה חודשים היתה ישיבה של כל שופטי המשפחה במעמד נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס. כשנשאלנו כמה מאיתנו חשופים לתופעות האלו, כמעט כולם הרימו יד. אחד השופטים סיפר שהבן שלו חזר מבית ספר ושאל אותו אבא, אתה חוטף ילדים?”

האבות טוענים שמלבד הגשת תלונות לנציב תלונות הציבור, אין שום דרך לבקר את השופטים, ולכן אין להם ברירה אלא לנקוט באמצעים האלה.

“יש ביקורת, ויש זילות ופגיעה בגופו של אדם. אלו שני דברים שונים לגמרי".

זה שינה משהו בהתנהלות שלך?

“כן. שופטים נזהרים בהשתתפות באירועים שונים לרבות הרצאות".

ובפסיקה?

“זאת ללא ספק בעיה שמסכנת את העצמאות השיפוטית, אבל אני חושבת שחברי ואני עומדים בה בינתיים בכבוד. עם זאת, היה ותופעה זו תימשך זה עלול לפגוע גם בפסיקה. יש גם סכנה שעורכי דין לא ירצו להיות שופטי משפחה, הם הרי רואים מה קורה בשטח".

לאחר שנים של טיפול הססני בנושא, הוקם לפני כמה חודשים "צוות להגנה על עובדי ציבור" בראשות יהודה שפר, המשנה לפרקליט המדינה, ששותפים בו גם נציגים מהנהלת בתי המשפט ומהמשטרה ועוסק בגיבוש אסטרטגיות להתמודדות עם השמצות מקוונות ותביעות בינלאומיות נגד עובדי מדינה. “לאחרונה חלה עליית מדרגה מבחינתנו, בעצם הזיהוי שמדובר בתופעה כוללת ולא רק מקרים בודדים, ושזו לא רק העלבת עובדי ציבור אלא איום על תפקוד המערכת", אומר מקור בפרקליטות.

למה זה לקח כל כך הרבה זמן?

“זה מאד סבוך. יש למשל מקרים שבהם נחשפו פרטים מדיונים מאחורי דלתיים סגורות, זו עבירה פלילית לכל הדעות, את זה אפשר להעביר לחקירה. שאר הביטויים הם מאוד בתחום האפור, של אנשים שזכותם להביע דעתם גם אם היא לא נוחה, והשאלה מתי זה עובר את הגבול ונחשב לאיום. חלק מהתלונות לגיטימיות. כל נושא האינטרנט מאד לא פשוט מבחינה חקירתית ואנחנו לא רוצים שייראה כאילו אנחנו מנהלים מאבק בחופש הביטוי, ומצד שני צריך להגן על העובדים שלנו כדי שיוכלו לבצע את תפקידם מבלי לפחד. כל יום אנחנו מקבלים תלונה חדשה ואנחנו בוחנים שינויים בהגדרת העבירות מול הציבור ונהלים חדשים".

מה עם אנשים פרטיים שלא זוכים למענה מהמשטרה?

“שיפנו אלינו. זה יותר סבוך, בין השאר בגלל סוגיות של ביטוח, אבל ננסה לעזור להם".

אש נגד אש

ומה אומרים על כך התומכים בזכויות האבות? תלוי את מי שואלים. פרופסור אבי שגיא־שוורץ, ראש המרכז לחקר התפתחות הילד אוניברסיטת חיפה וחבר ועדת שניט, תומך בביטול חזקת הגיל הרך. "החוויות של הגברים האלו לא קלות", הוא אומר על אבות בסכסוכי גירושים. "אני מדבר על אלו שרוצים להיות מעורבים בחיי ילדיהם ונתקלים לא פעם בקירות קשים בתוך המערכת. יש כאן הרבה לחצים אישיים, חרדות ופחד מכך שמי שיחליט על היחסים שלי עם ילדי הם שופטים ועובדים סוציאליים. חלקם מגיעים לנתיב של השמצה, אבל הם בהחלט לא הרוב. אני יכול להבין מצבים שבהם אדם, מתוך הכאב הפרטי שלו, לא שומר על לשונו ומשתמש באנלוגיות מאד קשות.

"עם זאת", הוא מוסיף, "כל דבר שמגיע להקצנה הוא פסול. צריך להיזהר מזה כמו מאש. זה בסופו של דבר עושה נזק".

בתחום זכויות האבות קיימים כמה ארגונים שקשה להתחקות אחר מספר חבריהם וזהות הפעילים. עם זאת, הם משתפים פעולה במסגרת "הקואליציה למען הילדים והמשפחה" שלפי אתר האינטרנט שלה מונה שבעה ארגונים: "מטה המאבק למען האבא הגרוש", "הקשבה - התנועה לקידום שויון בהורות", "2 הורים", "התנועה למען עתיד ילדינו", "א' זה אבא", "זעקת האמהות" ו"נשים בעד אבות". העמדה המאחדת אותם מוצגת בדף הבית: “מדינת ישראל על כל מוסדותיה נרתמה למשימת על והיא להעביר כמה שיותר כספים מידיהם של גברים לילדיהם של נשים, כדי לכפר על דורות של דיכוי והפליה נגד נשים... הנקודה שבה המדינה יכולה לעשות את זה היא הגירושים, שאז בקלות ניתן להפשיט את הגבר מכל מה שיש לו, ולהעביר הכל לטובת האישה. זה התחיל כשהקימו את בית המשפט למשפחה, ולאכלס אותו בשופטות רדיקליות ושופטים דוסים חובשי כיפה, שתפקידם להטות צדק, לרמות ולשקר במטרה אחת, והיא שהגבר יישאר בחזקת כספומט".

אמיר שיפרמן, אב גרוש ומייסד ארגון 'א' זה אבא', הוא אחד הפעילים הבולטים. “גרושתי שוחררה לחיים שלה, אני המשכתי לרדוף אחרי בתי המשפט", הוא אומר, “להוכיח את חפותי מול עובדים סוציאליים, שוטרים וחוקרים. אותי זה הביא לקצה, את לא מסוגלת לדמיין, ואני אדם מאד רגוע ושלו. לא מספיק שהבית מתפרק – כל הקרקע נשמטת תחת רגליך".

שיפרמן מתפעל עמוד פייסבוק עם כ-7,000 עוקבים וטוען כי מספר הפעילים בתנועה כפול מכך. הוא מרבה להופיע בתקשורת ובדיונים בכנסת בנושא, בדף שלו לא ניתן למצוא השמצות מהסוג הנזכר לעיל והוא מצהיר כי הוא מתנגד להן. עם זאת, הוא גם צוטט בפרוטוקול מישיבה בועדה למעמד האישה בכנסת שעסקה בסוגיית המשמורת: “זה ממש דמוניזציה מה שהולך פה. עם כל הכבוד, אני אישית מייחל ליום שבאמת הפסים יעברו לפסים אלימים, כי פוגעים פה בילדים", והוצא מהישיבה. “בסך הכל אמרתי, שאני מתפלא שזה לא עבר לפסים אלימים עד כה", הוא טוען בראיון טלפוני.

“אני לא מאמין בהשמצות אישיות ואני לא עוסק בזה", מצהיר שיפרמן, "יש שופטים שמקומם מאחורי סורג ובריח, אבל אני לא מאשים אותם על העבודה שהם עושים. ההשמצות מבזות גם את הכותב. בפעם האחרונה שדיברתי על האתרים האלה מצאתי את עצמי בחדר חקירות, החרימו לי מחשבים וטלפונים". עם זאת הוא מוסיף, “האתרים האלה חוקיים לגמרי, השרתים נרכשו בחו"ל והם מתופעלים מחו"ל. הכל מתופעל מארגנטינה, ברזיל ועכשיו יש לנו שרתים גם בפלמה דה מיורקה".

אתה מכחיש קשר עם האתרים ובאותה נשימה אומר "לנו".

"כל מי שנלחם על זכויות הילדים שלנו מוגדר מבחינתי כ'אנחנו'".

אז אולי האתרים האלה עוזרים לכם, בכך שהם מייצרים כוח הרתעה מול מערכת הרווחה והשופטים וגם נגד אנשים פרטיים. האבות מיוצבים ככח רציני בשטח ואולי זה אפילו משנה פסיקות ותסקירים לטובתכם. לא צריך לנקוט באלימות, כי האיום נמצא שם כל הזמן.

"אני לא תומך בהשמצות, באיומים או באלימות אבל אני מאמין שבאש נלחמים באש. לא הייתי מייחל לאיש לנסות ולבחון את מסוכנותו של אדם תוך פגיעה בילדיו. שופטים ופקידות סעד בחרו לעסוק בנושא לא להם - דיני נפשות. תפקידה של המדינה אינו להתערב בגירושים, על אחת כמה וכמה בכל הקשור לילדים במשפחות נורמטיביות. בניגוד מוחלט לרמיזותייך לפיהן אנו מנסים להשפיע על קבלת ההחלטות והפסיקות אציין כי פעולותינו אינן עוסקות בהרתעה אלא בחשיפת האמת ותו לא, ולא מקובלת עלי המילה 'אלימות'. לא פגשתי מעולם אב שפנה לרשויות וביקש שיתערבו בחייו, התוקף נהפך לקורבן וארגוני האבות הפכו ל'עבריינים', מול שופטים שהעניקו לעצמם חסינות קולקטיבית מפני תביעות - ועכשיו גם מפני ביקורת לגיטימית".

בן יששכר הוא מקרה מורכב יותר. הוא מכנה את עצמו "פעיל חברתי" והיה אחד מכוכבי סרט תיעודי בשם 'זכות אבות' שביים ישרי הלפרן ושודר בערוץ הראשון. הסרט עסק בסיפוריהם הכאובים של אבות גרושים שהופרדו מילדיהם. בן יששכר נוהג להופיע בתקשורת כמייצג מאבק האבות. מה שלא תמיד מוזכר בראיונות הם ההליכים המשפטיים הרבים שבן יששכר היה מעורב בהם, כתובע או כנתבע – החל בתביעות על זכויות יוצרים וכלה בתביעות דיבה בגין פרסומים שיוחסו לו. ב-2005 נעצר לאחר שהתפרע לכאורה ליד ביתו של שופט (הוא טוען בתגובה כי אכן היה ליד הבית אך לא התפרע, וכי השופט עצמו ביקש להסיר את התלונה). הארכת המעצר כתבה התביעה, כי “למשיב הרשעה משנת 1992 בעבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק וכן נפתחו לו שישה תיקים במהלך השנה האחרונה בעבירות של השגת גבול, התנהגות פרועה והפרעה לעובד ציבור".

בן יששכר: "לעניין פתיחת תיקים, בית המשפט המחוזי הודיע שאין מדובר בתיקים פליליים ובכול התיקים כלל לא נחקרתי. לגבי משמרת המחאה, בסך הכל לקחו את פרטיי, לא נפתח תיק פלילי. לא נכתב גם שהתפרעתי, המשטרה אישרה את ההפגנה".

עוד טוען בן יששכר כי הוא נתון לרדיפה של מערכת המשפט והרווחה בשל פעילותו החברתית. למרות שבן יששכר מכחיש כל קשר עם אתר "התנועה למען עתיד ילדינו", האתר מלא בדיווחים על פועלו: דף אחד מוקדש ל"זכות אבות הסרט של יעקב בן יששכר" ואחר ל"בן יששכר מגיש מועמדות לשר הרווחה" ומופיעות בו השמצות על שנואיו של בן יששכר, דוגמת חניתה צימרין.

“אין לי בכלל אתר", טוען בן יששכר. “אני לא מבין כלום במחשבים"

באפריל 2013 גילתה ד"ר חניתה צימרין - מייסדת עמותת אל"י (אגודה להגנת הילד) שבין שאר עיסוקיה הפעילה מרכז חירום לילדים שנמצאים בסכנה מיידית להתעללות, ומגיעים למרכז מתוקף צו שופט ובתיווך פקידת סעד - כי היא עומדת במרכזה של תביעה בפנסילבניה שבארצות הברית. התביעה היא לפי סעיף משפטי בשם RICO, העוסק בסחטנות ושחיתות ומשמש בדרך כלל נגד ארגונים כמו המאפיה. צימרין נדהמה מעצם התביעה ומהעובדה שהוגשה בחו"ל, אבל שם התובע היה מוכר לה: יעקב בן יששכר המגדיר עצמו כמנכ"ל "התנועה למען עתיד ילדינו", עמותה הפועלת למען זכויות אבות בגירושים.

לפני כמה שנים הגיע לאל"י עניין הקשור לבן יששכר, והוא חש שבטיפול העמותה בעניינו נגרם לו עוול. בסרטון קצר המופיע ביוטיוב, מדבר בן יששכר למצלמה על ארגון אל"י: “מדובר בארגון אשר מתעלל בילדים... רוב הילדים הם ילדי גירושים, והמדינה מבקשת לאלף את הילדים שיגידו שרק האמא היא הקובעת... אין שום מסגרת שמאבחנת, אילוף הילד, סימומו בכדורים והסבר שאם לא יחזור לבית האם הוא יוצא מרשות ההורים ולא יראה את אביו לעולם". במהלך הסרטון, מאשים בן יששכר את הארגון גם בגיוס כספים למען פרויקטים שאינם קיימים ובהתרמה בארצות הברית ללא אישורים מתאימים.

בשני אתרים נוספים, ששניהם נקראים "התנועה למען עתיד ילדינו" הופיעו השמצות אנונימיות נגד צימרין ואל"י, אך בן יששכר מכחיש שיש לו קשר לעניין ומתנער מכל קשר לאתרים אלה. באחד משני האתרים נכתב באוגוסט 2007: “יעקב בן יששכר קורא להעמדת חניתה צימרין נשיאת אל"י לדין. חניתה צימרין אחראית על אלימות נגד ילדים... על התעללות נפשית בילדים וכליאתם ללא יכולת לצאת". באתר השני נכתב: “ראש המאפיה חניתה צימרין נחקרה בבית המשפט השלום בתל אביב והודתה שטייחה והתעלמה מאלימות נגד ילדים. במהלך הדיון הוברר שהגברת צימרין תומכת באלימות נגד קטינים וטוענת שזה חלק מהטיפול. חדר הצינוק נקרא על ידה חדר טיפולים". המאמרים אינם חתומים.

צימרין: “הפרסומים האלה גורמים לי לנזק גדול: אני משתתפת בפאנל בכנס, קמה לדבר ועד שאני מתיישבת אחד המשתתפים כבר הספיק לגגל אותי. או נניח שאני רוצה להתקבל לעבודה, אנשים ייתקלו בזה ויחשבו – אולי זה אמיתי?"

ההשמצות לא נועדו לפגוע רק בצימרין, אלא בארגון כולו. “כל התורמים שלנו בארצות הברית קיבלו מכתב בשם אתר 'התנועה למען עתיד ילדינו', שטוען שאנחנו מסממים ילדים, מרעיבים, מתעללים מינית", אומרת צימרין. "התורמים שיושבים בארצות הברית וקוראים את ההאשמות לא יודעים שהן שקריות".

התביעה הוגשה על ידי בן יששכר באפריל שנה שעברה ובין נתבעיה היו בנוסף לצימרין עובד נוסף באל"י, שלושה שופטים ישראלים וארגון הידידים האמריקאים של אל"י שעוסק בגיוס תרומות לארגון. התביעה נדחתה על הסף על ידי בית המשפט האמריקאי אבל עד לדחייה הוציאו ארגון הידידים של אל"י מאות אלפי שקלים על שירותיהם של עורכי דין אמריקאים - סכום לא מבוטל מומן מכיסה הפרטי של צימרין. “המדינה מסרבת לסייע לנו בהגנה המשפטית ומגנה בתיק רק על שלושת השופטים", מסבירה צימרין. בן יששכר הספיק כבר להגיש ערעור בארצות הברית.

בשנים האחרונות מתנהל בארץ מאבק סוער סביב משמורת ילדים, בעיקר בכל הנוגע לסכסוכי גירושים. הוויכוח ניטש בין מי שרוצה להשאיר על כנה את חזקת הגיל הרך, הקובעת כי ילד בישראל עד גיל שש שהוריו נפרדים, יישאר, למעט מקרים חריגים, בחזקת אמו, לבין מי שטוען כי החוק הקיים מפלה את האבות ומונע מהם את מימוש אבהותם באופן מלא באמצעות משמורת משותפת. כחלק מהוויכוח טוענת הקבוצה השנייה כי רשויות המשפט והרווחה מחזיקים בסמכות רחבה מדי באשר להוצאת ילדים מבתיהם וכי המדיניות של אלה מכוונת לפגיעה באבות (לחצו לקריאת חוקי המשמורת בישראל).

לדיון זה שני פנים; הראשון הוא דיון לגיטימי, המתנהל בדיונים אמצעי התקשורת ובאקדמיה, בהפגנות של הורים גרושים, בשתדלנות בכנסת ובוועדות הכנסת, במטרה לנסות למצוא את ההתנהלות המיטבית למשפחה בכלל ולילדים בפרט. לצדו מתקיים צד אפל ופחות מוכר, שכפי שצויר במקרה של צימרין, מנסה להביא לתוצאות בדרכים מגוונות שנעות בין קמפיינים מאורגנים של השמצות פרועות ואנונימיות ועד תביעות בינלאומיות ופנייה לאו"ם מטעם ארגוני הגברים.

בכל הקשור לפעילות בלתי לגיטימית, קשה להצביע על האחראים, שכן אלה נשמרים מפני הזדהות. הנפגעים העיקריים הם שופטים ועובדים סוציאליים שסובלים ממתקפות לאורך שנים, וגם מומחים ואקדמאים המתנגדים לשינוי החוק. המטרה היא להביא לשינוי במערכת, אולם נראה שכל הגבולות נפרצו בדרך להשגת המטרה, ואמצעים כמו השתקה, הטלת אימה, הפחדה והשפלה הפכו לכלים שכיחים ויעילים.

“אל"י ואני מספיק חסונים כדי לעבור את הדבר הזה", מבהירה צימרין, “אבל מי שאכפת לו מהמרקם החברתי בארץ צריך להילחם בתופעה. האנשים האלה מנצלים את מערכת בתי המשפט, הפלטפורמה האינטרנטית וחופש הדיבור על מנת להשתלח בכל מי שנקרה בדרכם. הם לא בוחלים בשום אמירה ללא קשר לעובדות או לפסיקות בית המשפט. מעבר לעוגמת הנפש למושמצים, הם גורמים להוצאות כספיות ענקיות למדינת ישראל, לעמותות ולאנשים פרטיים".

ועדת שניט, שבחנה את חזקת הגיל הרך והמליצה על מעבר למודל של משמורת משותפת, הוקמה על ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני כדי לבחון מחדש את נושא המשמורת. “לפני עשר שנים, נציגי ארגוני הגברים לא הוזמנו לדיונים בכנסת, זכו ליחס מזלזל מצד ארגוני נשים והמהתעלמות מצד אמצעי התקשורת", כתבה הסוציולוגית והמשפטנית דפנה האקר מאוניברסיטת תל אביב. "כיום הארגונים הללו נהנים מלגיטימיות ציבורית ונתפסים כמשתתפים חיוניים בדיונים אודות החוק שנוגע לאחריות הורים וכמבשרי רוח השינוי".

אלא שכבר בעת הגשת מסקנות הביניים של ועדת שניט, צץ החלק המכוער של המאבק: כתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-2012 סיפרה על איומים והכפשות של חלק מהחברות בוועדה. מאז, הצד האפל של מאבקי המשמורת – זה שיכול להרוס את המוניטין של אדם בהינף מקלדת אנונימית – צובר עוד ועוד כוח. חוץ משופטים, שופטות ופקידות סעד, הקורבנות הן גם משפטניות, פסיכולוגיות וגם אנשים פרטיים שהתבטאו בנושא המשמורת או הביעו תמיכה באחד הקורבנות. ההשמצות הן כל כך חסרות שחר, נבזיות, פרועות ועקביות עד כי קשה להאמין שהן מתקיימות ללא הפרעה כבר שנים.

בשלוש השנים האחרונות, מאבק האבות הפך בינלאומי – כולל רשת של פעילים ביבשות שונות, אתרים המופעלים מחו"ל, פניות לאו"ם נגד מדינת ישראל ותביעות כגון זו שהגיש בן יששכר בארצות הברית. כפי שגילתה צימרין, במקרים כאלה המדינה לא תגיש עזרה לאנשים פרטיים שנקלעו, שלא בטובתם, לעין הסערה.

בחודש שעבר פורסם כי פרקליטות המדינה הורתה למשטרה לחקור פרסומים מכפישים נגד שופטים באינטרנט, בעקבות תלונה שהגישה הנהלת בתי המשפט ("הפרקליטות הורתה למשטרה לחקור פרסומים מכפישים נגד שופטים באינטרנט", "הארץ" 8.8). חקירה פלילית בגין פרסומים ברשת היא עניין חריג בשל הפגיעה בחופש הביטוי, אולם כפי שהסביר מנהל בתי המשפט מיכה שפיצר לשופטים, “מדובר בעליית מדרגה במאבק בפרסומים העוינים נגד שופטים, מאבק שהוא סיזיפי ומתמשך". הקורבנות הם בדרך כלל שופטי משפחה, שפסקו בתיקי גירושים ומשמורת באופן שאינו נושא חן בעיני אחד הצדדים וזוכים לכינויים כגון "פמינאצית", “ערפדה מוצצת דם" או "פושע".

“בשולי החיים שלי יש כל הזמן פרנויה, אווירה של לפני רצח", אומרת המשפטנית מ' (שמה שמור במערכת) שנפלה קורבן לקמפיין השמצה ארסי במיוחד. “אם יפגעו בי, זו תהיה חצי כותרת. אם יפגעו בפקידת סעד, זה יעסיק את כולם חצי יום. צריך לחכות חלילה שיפגעו בשופט, כדי שיתחילו לטפל בזה באמת?

רות הלפרן־קדרי, פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר־אילן וראש מרכז רקמן לקידום מעמד האשה, היא אחת המתנגדות המרכזיות למשמורת משותפת כשאחד הצדדים מתנגד. הלפרן־קדרי נקלעה לקו האש ב-2012, סביב פרסום מסקנות הביניים של ועדת שניט, במהלך כנס העוסק בסוגיית המשמורת. חמתם של ארגוני הגברים התעוררה בשל מושב סגור בכנס, שנועד לעובדים סוציאליים לסדרי דין. בין הדוברות היתה חוקרת אוסטרלית בשם ג'ניפר מקינטוש. במחקריה מתריעה מקינטוש מפני הנזק שנגרם לילדים רכים במשמורת משותפת, במקרים בהם ההורים מצויים בקונפליקט בעוצמה גבוהה. “מקינטוש מסומנת על ידי ארגוני גברים בכל העולם", אומרת הלפרן־קדרי, “וברגע שהפעילים ראו את תוכנית הכנס, החלה מהומת עולם. הגיעו מכתבים ליו"ר הכנסת, לנשיא האוניברסיטה וחברי סגל, לשר הרווחה, למנכ"ל משרד הרווחה והמון השתלחויות ברשת, טענות שמרכז רקמן מרעיל את העובדים הסוציאליים ודרישות לפטר אותי מהאוניברסיטה". גם חברת הכנסת דאז יוליה שמאלוב־ברקוביץ', כתבה מכתב פומבי לנשיא האוניברסיטה בו התריעה נגד "כנס, כביכול אקדמי... שבא להוות ניצול ציני של הבימה האקדמית להפצת רעיונות מסוכנים, חסרי תוקף מדעי ושנויים במחלוקת קשה".

“בבלוגים ברשת התפרסמו קריאות 'להפסיק לדבר ולבוא לשבור ידיים ורגליים'", מספרת הלפרן־קדרי. "בכנס היתה אבטחה שלא נפלה משהיתה כשנתניהו נשא כאן את נאום בר־אילן; מחסומים, בדיקות תעודות זהות. מצד אחד, האפשרות שדיבורי

Ajouter un commentaire

Image CAPTCHA