http://horimisrael.wordpress.com/tag/heidelberg-conference-on-child-supp...
בית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבורג בערכאה הכי עליונה שלו, ובהרכב הכי מלא, קבע ב 2 ליולי 2010 שהילד החטוף נועם שורוק לא יוחזר לארץ משוויץ. 16 שופטים הצביעו נגד החזרה ושופט אחד התנגד אבל מסיבות טכניות. בערכאה הראשונה הצביעו 4 שופטים להחזיר את הילד ושלוש התנגדו. כל מי שהצביע להחזיר את הילד בערכאה הראשונה שינה דעתו בערעור. איך זה קרה? מדוע הילד החטוף לא יוחזר לישראל, ואיך זה ישמש תמריץ לחטיפות הבאות?
הכתבה התפרסמה בידיעות אחרונות, המוסף לשבת ע"י עינת פישביין 23/7/10: "אימא חטפה ילד, ישראל חטפה סטירה...בישראל זועמים וחוששים מתקדים מסוכן. בתום מאבק של חמש שנים קבע בית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבורג, בהרכב מיוחד של 17 שופטים: נועם שורוק, שאימו חטפה אותו לשוויץ אחרי שאביו הפך חב"דניק יישאר שם לתמיד. "הצלתי את בני מחברה פנאטית" אומרת האם איזבל נוילינגר. "הלב שלי שבור, איבדתי את הילד" אומר האב שי שורוק. אבל לא רק הוא זועם: מבחינת ישראל מדובר בתקדים מסוכן שמלבין עבירה חמורה על חוקי המדינה".
לישראל אין שום סיבה לזעום. לסלי קאופמן במשרד המשפטים במחלקה הממונה על חטיפות ילדים החליטה שחובת המדינה לממן עורכי דין להחזרת הקטין חלה רק בבתי המשפט המדינתיים של המדינות החתומות על אמנת האג למניעת חטיפות, כך שלגרסת משרד המשפטים והחכמה הגדולה לסלי קאופמן, המדינה לא חייבת לממן עורך דין בשטרסבורג, כי זה בית משפט רב לאומי (של המדינות החתומות על אמנת זכויות האדם האירופית), ועל כן החובה לשכור עו"ד על פי אמנת האג לא חלה. בערכאה העליונה בשוויץ, שורוק היה מיוצג ע"י עורך דין במימון מדינת ישראל, והוא ניצח. ביהמ"ש הפדראלי השוויצרי קבע שחייבים להחזיר ילד חטוף לטריטוריה ממנה נחטף. כאשר מדינת ישראל הסירה את המימון, שורוק המסכן הופקר ולא היה מי שייצג את ענייניו. לא פלא שהחוטפת ניצחה, הרי לא היה מי שישיב לשאלות לגבי מצבו של שורוק כיום. הדיון שארך שעה וחצי התנהל כמו דיון במעמד צד אחד. מה הוא המסר לגברים הישראלים? ברגע שמסתיימים הדיונים במדינת יעד החטיפה, והדיונים עוברים לשטרסבורג, אתם לבד. מדינת ישראל תזרוק אתכם לכלבים. ללסלי קאופמן ממשרד המשפטים זה חוסך כסף בתקציב. הרי אף אחד לא יעשה לה שום דבר למרות הכישלון המהדהד. היא הרי עובדת מדינה. אם הייתי שי שורוק, הייתי מגישה מייד תביעת רשלנות ענקית נגד קאופמן ומשרד המשפטים. אולי גם הפרת חובה חקוקה, שהרי המדינה מחויבת לממן את כל ההליכים המשפטיים בחו"ל. בסך הכול הפסיקה החדשה היא חדשות מעולות למי שמתכננת בריחה מהארץ.
אבל לא רק משרד המשפטים אשם בתוצאה הזו. גם הרב הזחוח שחושב את עצמו מ"בית חב"ד למדרש" במרכז בבן יהודה בתל אביב התבקש לגייס קופה למימון ההגנה במשפט. הרב גלגל עיניו, הרים ידיים באוויר כאילו הוא מחפש השראה, ונתן פסיקתו: "אלוהים לקח - אלוהים יחזיר". באותו מרכז חב"ד צורכים כמויות אדירות שלן וודקה אבסולוט. גם הרעיון לצמצם את צריכת האלכוהול במרכז לא שבה את ליבו של הרב. "אלוהים לקח - אלוהים יחזיר". האם זה המקסימום שהרב עזיזה מוכן לעשות עבור מי שנטש חיים חילוניים קורצים והצטרף לכת סגפנית?
ויוזכר, לפני מקרה שורוק ונוילינגר היה באותו בית משפט מקרה שלוש ואשכנזי. האישה חטפה ילדה לטורקיה, וטענה שבית המשפט הרבני בישראל מסוכן ולא דמוקרטי. הוא נאלץ לשכור עו"ד בעלות של 100,000 אירו, וזכה.
למעשה בהעדר תמיכה ממשרד המשפטים, עו"ד זינגל ייצג בהתנדבות את שורוק בהצלחה בערכאה הראשונה של בית המשפט האירופי. השופטים קבעו שחב"ד תנועה פנאטית, רדיקלית, מיסיונרית ומסוכנת, ובכל זאת קבעו שחטיפה היא מעשה פלילי ויש לסמוך על מדינת ישראל שתדע לטפל בבני הזוג כאשר נוילינגר תחזור עם הבן. שופטת אוסטרית, אליזבט שטיינר, בדעת מיעוט, טענה שיש לה דילמה מוסרית לשלוח את הילד למדינה שאינה חולקת ערכים אירופיים ודמוקרטיים. מסתבר שדווקא השופטת הזו צדקה ושופטי הרוב בערכאה הראשונה שינו דעתם בערעור, כי לאור דברי הרב עזיזה, עו"ד זינגל ביטל את התנדבותו ושלח את שורוק לסמוך על אלוהים שיחזיר לו את בנו.
אז מה קרה בערעור?
שורוק לא היה מיוצג, והניירות ששלח לא היו ערוכים נכון, כך שהם נדחו. פרקליטי שוויץ שהגנו על עמדת מדינתם שיש להחזיר הילד לא ממש רצו לזכות, כי הילד כבר שוויצרי. למעשה הם גם לא ידעו להשיב על שאלות הקשורות להליכים מבית המשפט למשפחה בישראל בניהולה של ורדה פלאוט. נוילינגר הביאה ארבעה עורכי דין וכולם חזרו על המנטרה שהאבא מסוכן לאור מסמכים מבית המשפט למשפחה בישראל. השופטים קנו את התיאוריה שהתנהגות האב אינה מצדיקה את החזרת הילד לאור "טובת הילד". את "התנהגות האב" הוכיחו באי כוחה של נוילינגר באמצעות אין ספור צווים של ורדה פלאוט מבית המשפט למשפחה ברמת גן: צווי הרחקה, הפניות לשירותים סוציאליים, הזמנת תסקירים, חוות דעת של פקידות סעד, תלונות במשטרה, והעובדה שנקבעו הסדרי ראייה מפוקחים במרכז קשר. כל אלה הדהימו את השופטים האירופים שאינם רגילים לכמות כזו של ניירת והתעסקות אובססיבית בנושא הסדרי ראייה לאורך שנים ובלי סוף. מבחינתם די בתלונות במשטרה, צווי ההרחקה, מרכזי הקשר ותסקירי פקידות הסעד המלאים ארס, לשון הרע התססה וליבוי יצרים מכוונת, כדי לייצר קייס שהתנהגות האב אינה עולה בקנה אחד עם טובת הילד לצורך החזרתו למקום ממנו נחטף.
הבשורות הטובות לכל הנשים המתכננות חטיפה, שמה שבית המשפט למשפחה בישראל עשה לשורוק הוא מנת חלקם של כל הגברים בבתי המשפט למשפחה בישראל, ולכן עם קצת סבלנות, אין שום בעיה להצטייד בניירת שתתאים להלכה החדשה בעניין נוילינגר. בישראל, כל המעורבים בטיפול במשפחות פרודות וגרושות רואים את זה כנורמאלי: תלונות סרק במשטרה נגד הגבר מייצרות הרחקה אוטומטית של הגבר מהבית ללא ראיות. לאור הנחיית יועמ"ש מס' 25 של בייניש, לא יפתחו הליכי תלונת שווא נגד נשים, כך שאין להן כל חשש לשקר, ובמקביל גברים אינם יכולים להתלונן על אלימות כי המשטרה מונחית לא לפתוח תלונה של גבר. שופטות המשפחה ממהרות לתת לנשים משמורת זמנית אוטומטית, ומוציאים לגבר את המיץ אם הוא רוצה לראות את ילדיו. גם מזונות זמניים ניתנים מייד, ועל סמך תצהירים שקריים ללא חקירה נגדית. את הגבר שולחים לפקידות סעד שממרות לו את החיים בנוגע להסדרי ראייה: פגישות על גבי פגישות, הליכים טיפוליים פרימיטיביים, סחבת של חודשים על גבי חודשים מבלי שקורה משהו, ציטוט כל דבר דיבה שהגברת מקשקשת ישר לתוך התסקיר, מבלי שניתן לחקור ואין איפה לערער.
זו המציאות בבתי המשפט בישראל. שורוק לא לבד. כולם סובלים את נחת זרועם של השופטות הנקמניות. כך נסללת הדרך להצדיק את החטיפה.
זה בדיוק מה שהחוטפת נוילינגר עשתה. היא הציגה "רשימת מכולת" של צווים והליכים מישראל: צווי הרחקה, מרכזי קשר, תסקירים ארסיים. השופטים האירופיים, שיש מי שטוען שהם אנטישמיים, ואין כל רמז לכך, אמרו במפורש שיש לכבד את החלטות בית המשפט הישראלי אשר מציגות את הגבר כאיש מסוכן, איש ריב ומדון, איש שצריך לפקח עליו. בעוד שבערכאה הראשונה התבססו על מסוכנותה של תנועת חב"ד לילד ולאם, אם הם יחזרו לישראל, בערעור בית המשפט שינה כיוון והתייחס להתנהגות הגבר לפני החטיפה כאלמנט המצדיק את אי החזרת הילד. מי שקורא את פסק הדין על 70 עמודיו יכול להתרשם מהקושי של השופטים למצוא נימוק משכנע או אקדח מעשן נגד שורוק. השופטים הודו שלצורך חטיפה יש לבחון מה חבילת הזכויות שהייתה לאב ולאם במדינה ממנה נחטפו. הם נותנים סקירה יפה של ההבדל בין משמורת ואפוטרופסות בישראל, ולפיכך מצאו שנוילינגר אכן ביצעה הוצאה לא חוקית של ילד ממדינה החתומה על אמנת האג. אבל לאור הדרך בה הצליחה נוילינגר להציג את שורוק, ובחצי פה, לאור חלוף הזמן והתערות הילד בשוויץ, החליטו לא להחזיר אותו.
אז בסופו של דבר השופטת האוסטרית מהערכאה הראשונה צדקה כשאמרה שיש חשש לשלוח הילד למדינה שאינה חולקת ערכים אירופיים של שוויון, אי הפלייה, צדק מהיר וזמין וערכים דמוקרטיים. כל אלה פשוט לא קיימים במדינת ישראל, ודי לציין את חזקת הגיל הרך והטלת מזונות על פי הדין העברי בלי קשר להכנסת האם. מה שמקובל בישראל, אינו מצטייר יפה באירופה והכוונה למלחמות ההתשה האינסופיים פה, איומים שלא היו, תלונות שווא, צווי ההרחקה, והסדרים מפוקחים במרכזי קשר. הבעיה היא שכך נראים כל התיקים בבתי המשפט למשפחה בארץ, ולכן גם החוטפת הבאה תצליח לשכנע כל שופט באירופה שאין להחזיר ילדים חטופים לישראל בשל "התנהגות האב", קטגוריה חדשה שהומצאה במיוחד לעניין שורוק, אבל מתאימה לכל הגברים בארץ.
ואיך כל זה קורה?
סימונה שטיינמץ, פקידת סעד ראשית לסדרי דין במשרד הרווחה, מסבירה במאמר בהארץ 25/7/10 עמ' 3: "במקרים שההורים לא מגיעים להסכמה, תפנה הערכאה השיפוטית להערכה ואבחון של פקיד סעד לסדרי דין...אם מדובר בסכסוך גירושין, יופנה ההורה למרכז קשר שמטרתו הינה חידוש הקשר בין הילד להורה...זאת ע"י הליך טיפולי שבסופו של יום יבנה קשר נורמטיבי. הפסקת הביקור במרכז קשר נעשית ע"י שיחה עם ההורים וכן ע"י ועדת הערכה". כאן טמון שורש הרוע. בארצות הנאורות הזכות לאבהות והסדרי ראייה היא אוטומטית. היא מעוגנת באמנה לזכויות האזרח ובאמנה לזכויות הילד. לא קורה שאבא יוצא מבית המשפט בלי לדעת מתי הוא רואה את ילדיו בפעם הבאה. אבל, כאן בסדום? האימא מקבלת משמורת זמנית אוטומטית, ואף אחד לא בודק לגביה שום דבר, איפה היא חייה, מה התנאים שהיא מעניקה לילדים וכו. אבל לגבר מוציאים את המיץ וממררים את חייו. השופטת מסמיכה פקידת סעד. פקידת הסעד רושמת את התיק לרשימת המתנה של 7 חודשים לפחות (בתל אביב). במהלך שבעת החודשים אסור לאבא כל מגע עם הילד אחרת יפתח הליך פלילי. ואז פקידת הסעד מנסה לאלץ הסכמות. אולם האישה כבר מתורגלת שכל מה שהביא צריכה לעשות זה לסרב, לילל, להרים את הקול, ולהמציא איזה סיפור של מסוכנות. זה מוביל ל"מרכז קשר" שהוא בעצם "מכלאת קשר" שגם ממנה אי אפשר להיחלץ בלי עוד ועדה לאילוץ הסכמות. כל זה עולה כסף, גורם להפסד ימי עבודה, טרטור איום והרגשת אין אונים. פקידות הסעד אחר כך טוענות שהן עמוסות ודורשות עוד תקציבים ותוספת משכורות, כאשר הן מי שגרמו להסלמה של המצב מלכתחילה.
כמובן שהפתרון נעוץ בברירת מחדל של הסדרי ראייה אוטומטיים על פי הנהוג, והפנייה לפקידות סעד רק במקרים חריפים שבהם הייתה למשפחה היסטוריה של אלימות לפני שהחלו בהליכי הפרוד.
על כל פנים, ראינו שהמצב בישראל, בעיניים אירופיות הוא בלתי נסבל. כאשר שופטים אירופיים רואים התעסקות אובססיבית המתפרסת על פני שנים של שרותי הרווחה ובתי המשפט, אין מנוס מלהצדיק את החוטפת שהרי יש לה "הוכחות" אין ספור שהאב אינו ראוי להיות בקשר עם ילדיו ושהתנהגותו מסוכנת. אם הרשויות בישראל החליטו שאין הסדרי ראייה אלא במרכז קשר, מדוע שהשופטים באירופה לא יקבלו את זה כקלף מנצח לטובת האם החוטפת? נוצר מצב שבישראל פשוט אין אבא שראוי להיות בקשר עם ילדיו, והחטיפה הבאה תוכיח את זה. אי אפשר להאשים את השופטים האירופים באנטישמיות, כאשר משרד המשפטים הישראלי מפקיר את אזרחיו, ושופטות אטומות ועצלניות בבתי המשפט למשפחה מציידות את החוטפת בשפע של הוכחות להצדקת החטיפה ולמסוכנות הגבר