guy.fitoussi

Par guy.fitoussi le 30/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 4 années 6 mois

החלטת בג"ץ לסגור את מתקן חולות התקבלה בקרב המיעוט הליברלי בישראל בקול תרועה. חגיגה של ממש. משל מדובר באיזו קרן אור שהאירה להרף עין את חיינו, לאחר שהצליחה לפלח את דרכה מבעד לחשכה גדולה, או בתשדורת מלוויין שחשבנו שאבד לעד במרחבי החלל האינסופיים.

שופטי העליון פסקו שאפילו למבקשי מקלט מאפריקה יש זכויות אדם בסיסיות בישראל, ובישראל יש עדיין תוקף לפסיקתם. אבל החגיגה חלולה. אין סיבה אמיתית לשמוח. בג"ץ אוכף ערכים ליברליים של הומניזם ומוסר אוניברסלי על הציבור הישראלי, אבל בג"ץ לא משקף את ערכי רוב אזרחי ישראל. ולכן בג"ץ הוא מכשיר לכפייה ליברלית על העם. והעם, והפוליטיקאים שהוא בוחר להנהיגו, יגבילו את כוחו של בג"ץ. בג"ץ לא יציל אותנו מחקיקה אנטי דמוקרטית ומפגיעה בזכויות אדם. יש להניח שבשנים הקרובות יחדל גם בג"ץ לשמש מחסום למדינת האפרטהייד המתהווה סביבנו.

זה זמן שבג"ץ מתפקד כמוצב אחרון של הליברלים כנגד נחשול הלאומנות והגזענות. הוא נוזף בפוליטיקאים ומחנך אותם, כשהם מפירים בחקיקתם כללים בסיסיים של דמוקרטיה ונאורות, ויש בכוחו לבלום אותם. אבל בג"ץ הוא שריד מפעם. הוא קול מן העבר. הוא איבד את הילתו ואת מעמדו הקדוש. חלקים גדולים בציבור רואים בו כלי לדיכוי בידי אליטה המנותקת מהעם, מרחשי לבו, מנסיבות חייו ומאמונותיו. אז בג"ץ סגר את חולות, אבל לא ירחק היום שבו יסגור העם את בג"ץ. מי שמאמין שבג"ץ ישמור על דמותה הדמוקרטית וההומנית של ישראל לא מבין, שאי אפשר להכריח אנשים להיות הומניים, ואי אפשר להכריח אותם לאמץ השקפת עולם ליברלית ודמוקרטית. בג"ץ לא שואב את סמכותו מכוח עליון אלא מהסכמה חברתית, שבעצם כבר התרופפה.

בג"ץ כבר איננו הערכאה המוסכמת להכרעה במחלוקות על ערכי יסוד של החברה הישראלית. ההתחזקות הפנומנלית של הדת ושל מרכיב הזהות היהודית כאן אינה עולה בקנה אחד עם הכרה בבג"ץ. וכך גם התחזקות הלאומנות, מפעל ההתנחלויות, הגזענות והשליטה בפלסטינים. בג"ץ עוד עומד על תלו, כמעין קסם, כמייצג הממלכתיות. אבל הוא מייצג ממלכתיות ישנה של ציונות אחרת. הממלכתיות השתנתה באופן דרמטי ב–20 השנים האחרונות, ובג"ץ מפריע לה לממש את התמורות שחלו בה באמצעות חוקים חדשים, שישקפו אותה נאמנה. אנו, הליברלים, מברכים על כך, אבל עלינו להכיר בעובדה שבג"ץ משקף את ערכינו, כמיעוט, ולא את ערכי האומה העכשווית.

התרעומת המוסרית על מתקן חולות היתה נחלת קומץ בלבד בציבור הישראלי. הרוב היו אדישים במקרה הטוב, או מלאי שנאה גזענית כלפי מבקשי המקלט מאפריקה במקרה הרע. כעת מתברר, שהרוב בבג"ץ נמנה עם הקומץ הזה. הקפדה על זכויות אדם ועל דמוקרטיה היא כיום עניינו של קומץ בישראל. כוחו של בג"ץ איננו פרופורציונלי לאחוז בציבור שמזדהה עם פסיקותיו, בלשון המעטה. למעשה, כוחו עומד ביחס הפוך למעמדו הציבורי. זה כמובן מטעה מאוד. כשבג"ץ פוסק, הליברלים חוגגים. כי הם מדמים שעוד יש להם כוח לעצור את הטירוף.

אבל כמה זמן תחזיק מעמד אנומליית בג"ץ? אלה מן הסתם פרכוסי הגסיסה, או שירת הברבור, של מוסד אנכרוניסטי זה.

Par guy.fitoussi le 29/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 4 années 6 mois

מה צריך בית המשפט כדי להרשיע? חשבתם שאתם יודעים את התשובה, שצריך עדויות, חקירת עדים, הוכחות וכד' ? יש לכם הפתעה והיא התשובה של בית המשפט העליון:

"בהתאם להוראת סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, מוסמך בית-המשפט להרשיע נאשם בעבירת מין בהסתמך על עדותו היחידה של נפגע העבירה, ובלבד שיפרט מה הניעו להסתפק בעדות זו. כבר נפסק בעבר, כי די באמון המוחלט והמפורש שנותן בית-המשפט בעדות המתלונן, כדי למלא אחר חובת הנמקה זו (ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.7.2007))."

הרשעת הנאשם על סמך אמון בית המשפט בעדותו של עד יחיד, ללא הוכחות וללא ממצאים עובדתיים ממקם את מערכת המשפט הישראלית במקום בו היו משפטי שדה של ברה"מ הידועים לשמצה ומשפטי אינקוויזיציה באחת התקופות הנוראיות ביותר בהיסטוריה האנושית כולה.‬

Par guy.fitoussi le 23/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 4 années 7 mois
en vertu de l’article L. 341-4 du code de la consommation, « un créancier professionnel ne peut se prévaloir d’un cautionnement conclu par une personne physique dont l’engagement était, lors de sa conclusion, manifestement disproportionné à ses biens et revenus ». La rigueur de cette disposition est toutefois atténuée par un tempérament : « à moins que le patrimoine de cette caution, au moment où celle-ci est appelée, ne lui permette de faire face à son obligation » (art. L. 341-4 c. conso. in fine). Récemment la Cour de cassation s’est prononcée plusieurs fois sur le régime probatoire de cette disposition. Dans un arrêt du 10 septembre dernier, elle confirme, quelques mois après un premier arrêt, que la charge de la preuve du retour à meilleure fortune du débiteur appartient au créancier professionnel. En effet, « il résulte de la combinaison des articles 1315 du code civil et L. 341-4 du code de la consommation qu’il incombe au créancier professionnel qui entend se prévaloir d’un contrat de cautionnement manifestement disproportionné lors de sa conclusion (…), d’établir qu’au moment où il l’appelle, le patrimoine de [la caution] lui permet de faire face à son obligation ». En revanche, il appartient bien à la caution d’établir qu’au moment de sa conclusion son engagement avait un caractère disproportionné par rapport à ses biens et revenus.

Précédents jurisprudentiels : Com., 1 avril 2014 (pourvoi n° 13-11.313) ; Com., 22 janvier 2013 (pourvoi n° 11-25.377).

J'ai souvenance de quelle manière la caution en Israël était utilisée de manière inflexible et tout à fait disproportionnée par rapport aux revenus réels des partis et broyait des familles entières dans le jeu de la caution solidaire, qui ne laissait aucun échapatoire aux débiteurs et à leur caution.

Voilà pourquoi, il faut avoir vécu dans un pays super capitaliste et impitoyable pour apprécier la portée de cette règle de bon sens en France!

Le système judiciaire mis en place reflète bien le rapport de force social

 qui est hélas inexistant en Israël, à  cause de l'influence exagérée qu'exercent les Etats unis sur l'économie israélienne et l'inféodisation totale aux élites dirigeantes qui s'accomodent bien d'un système qui préserve leur pré-carré au détriment des masses laborieuses orientales ou séfarades.Voici un bel exemple de ce à quoi conduit la monopalisation du pouvoir et de la pensée par un cercle élitiste dont l'intérêt diverge de celui de sa population.

 

Par guy.fitoussi le 23/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 4 années 7 mois
Samedi et dimanche dernier, les ministres des finances et gouverneurs des banques centrales du G20, les vingt plus grandes puissances économiques de la planète se sont retrouvés à Cairns en Australie. A l’ordre du jour : comment relancer une croissance mondiale qui patine ? Le ministre australien souhaitant des propositions concrètes de la part des collègues, cela a donné lieu à la présentation de 900 plans de réformes susceptibles de doper la croissance mondiale de 2% dans les quatre prochaines années.   Au-delà d’un catalogue « à la Prévert » de réformes structurelles et de projets d’investissement, le renforcement de l’économie de marché par l’amélioration du fonctionnement des marchés constitue la principale caractéristique de tous ces plans. Mais cela ne fait pas une politique économique !   La croissance mondiale est particulièrement faible en Chine et en Europe. La Chine a besoin d’une forte croissance au-delà de 8 % pour satisfaire les besoins de sa population et atténuer les tensions sociales. L’Europe aussi a besoin d’une forte croissance pour créer des emplois, et relativiser son endettement.   Pour y faire face, les banques centrales chinoise et européenne, après la banque centrale américaine, ont décidé d’injecter d’énormes liquidités dans l’économie par l’intermédiaire des banques pour leur permettre de développer le crédit aux entreprises.   La banque centrale chinoise va prêter 100 Mds de yuans à chacune des cinq grandes banques chinoises sur trois mois avec des taux très faibles. L’ensemble de ces liquidités, soit 500 Mds de yuans ou 63 Mds € devraient en priorité financer les petites entreprises et la construction de logements sociaux. Même si ces liquidités n’étaient pas utilisées pour ces deux priorités, elles vont aider les banques chinoises, notamment par rapport à ce risque des créances irrécouvrables qu’elles portent dans leurs bilans.   Ce montant est probablement insuffisant, et n’est pas à la hauteur des besoins d’une véritable relance chinoise, comme les autorités l’avaient fait en début 2009. Les autorités semblent privilégier les réformes de l’économie chinoise, et veulent éviter un accroissement de l’endettement déjà considéré comme excessif- je vous en avais parlé le 14 janvier dernier-. Les autorités craignent aussi de recourir de manière excessive à des solutions d’argent facile susceptibles de créer de l’inflation et des bulles spéculatives.   De son côté la banque centrale européenne propose 400 Mds€ aux banques européennes à des taux très faibles. Il est attendu de ce programme dit TLTRO une relance du crédit aux entreprises, et par voie de conséquence de l’activité économique.   Rien n’est moins sûr ! Un crédit facile est nécessaire, mais non suffisant ! Il ne crée pas automatiquement de la demande susceptible de pousser les entreprises à investir, et donc à emprunter. Néanmoins personne ne pourra dire que la banque centrale européenne ne fait rien face à cette croissance atone et au chômage de masse que connaissent l’Europe depuis trop longtemps. Depuis deux ans, la BCE et son président Mario Draghi ont tout fait pour sauver la zone euro, faire baisser l’euro, et aujourd’hui relancer l’activité économique.   La zone euro a été sauvée, le taux de change de l’euro face au dollar se déprécie régulièrement. Il se situe maintenant au-dessous de la barre des 1,30$ pour 1€, et le mouvement devrait se poursuivre avec toutes ces liquidités mises dans le circuit économique.   Il est probable que les banques européennes utiliseront cette facilité, mais aucune assurance n’est donnée que cela se traduira par une augmentation du crédit et de l’investissement. Certaines banques pourraient prendre cette facilité de la BCE et acheter des titres d’Etats européens. Cela permettra au minimum d’améliorer la situation des banques, et de faire pression sur les taux d’intérêt et donc sur le coût du refinancement des dettes publiques.   Néanmoins, le risque est grand que pour combattre le risque de déflation, on se retrouve avec l’inflation. L’inflation est peut être utile pour diminuer la valeur nominale des dettes, mais défavorise, voire appauvrit les retraités et les classes défavorisées. Et si on sait comment créer de l’inflation, c’est plus compliqué de la combattre. Jean-Claude Trichet, l’ancien président de la BCE avait coutume de dire que « l’inflation est comme la pâte à dentifrice, une fois sortie du tube, on ne sait pas comment remettre la pâte dans le tube ! »   Le risque est aussi grand de voir l’excès de liquidités et la recherche de rentabilité à un moment de taux faibles créer des bulles spéculatives.   Attention de ne pas se retrouver confronté à ce que j’appelle le paradoxe du pompier ! Toute personne qui a eu à faire face à un incendie a pu constater que les plus gros dégâts ne sont pas occasionnés par le feu, mais par l’eau. Le pompier ne peut pas prendre le risque de laisser le feu se propager ou couver sous des objets ; aussi, il arrose au maximum. N’oublions pas que ce sont les plans de relance mis en place en 2009 pour éviter la récession consécutive à la crise financière, qui sont à l’origine de la crise des dettes souveraines. Pour endiguer la déflation, ne créons pas d’autres problèmes.   Ces risques devraient néanmoins être circonscrits compte tenu du faible niveau de l’inflation et de la politique monétaire américaine.   La présidente de la Réserve fédérale, Mme Janet Yellen a annoncé une nouvelle réduction de10 Mds$ du montant mensuel de rachat d’actifs, et surtout l’extinction de ce mécanisme dans un mois. La croissance américaine est suffisante pour ne plus recourir à cette politique. Toutefois, elle n’a annoncé aucune mesure de remontée des taux d’intérêt car la croissance n’est pas encore totalement assurée.   Malgré les résolutions du G20 ce week end, la gouvernance mondiale n’a pas encore trouvé la formule commune pour asseoir une croissance durable.
Par guy.fitoussi le 19/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 4 années 7 mois

גירושים בישראל | הצד האפל של מאבקי המשמורת
למאבק על חזקת הגיל הרך יש גם צד אפל. עובדים סוציאליים, פעילות ציבור ושופטים המצדדים בעמדת האמהות נחשפים למסע איומים שכולל הכפשות באתרי שטנה ותביעות קנטרניות. משפטנית שנפלה קורבן לקמפיין השמצה: “בשולי החיים שלי יש כל הזמן פרנויה, אווירה של לפני רצח"

נעמי דרום 

באפריל 2013 גילתה ד"ר חניתה צימרין - מייסדת עמותת אל"י (אגודה להגנת הילד) שבין שאר עיסוקיה הפעילה מרכז חירום לילדים שנמצאים בסכנה מיידית להתעללות, ומגיעים למרכז מתוקף צו שופט ובתיווך פקידת סעד - כי היא עומדת במרכזה של תביעה בפנסילבניה שבארצות הברית. התביעה היא לפי סעיף משפטי בשם RICO, העוסק בסחטנות ושחיתות ומשמש בדרך כלל נגד ארגונים כמו המאפיה. צימרין נדהמה מעצם התביעה ומהעובדה שהוגשה בחו"ל, אבל שם התובע היה מוכר לה: יעקב בן יששכר המגדיר עצמו כמנכ"ל "התנועה למען עתיד ילדינו", עמותה הפועלת למען זכויות אבות בגירושים.

לפני כמה שנים הגיע לאל"י עניין הקשור לבן יששכר, והוא חש שבטיפול העמותה בעניינו נגרם לו עוול. בסרטון קצר המופיע ביוטיוב, מדבר בן יששכר למצלמה על ארגון אל"י: “מדובר בארגון אשר מתעלל בילדים... רוב הילדים הם ילדי גירושים, והמדינה מבקשת לאלף את הילדים שיגידו שרק האמא היא הקובעת... אין שום מסגרת שמאבחנת, אילוף הילד, סימומו בכדורים והסבר שאם לא יחזור לבית האם הוא יוצא מרשות ההורים ולא יראה את אביו לעולם". במהלך הסרטון, מאשים בן יששכר את הארגון גם בגיוס כספים למען פרויקטים שאינם קיימים ובהתרמה בארצות הברית ללא אישורים מתאימים.

בשני אתרים נוספים, ששניהם נקראים "התנועה למען עתיד ילדינו" הופיעו השמצות אנונימיות נגד צימרין ואל"י, אך בן יששכר מכחיש שיש לו קשר לעניין ומתנער מכל קשר לאתרים אלה. באחד משני האתרים נכתב באוגוסט 2007: “יעקב בן יששכר קורא להעמדת חניתה צימרין נשיאת אל"י לדין. חניתה צימרין אחראית על אלימות נגד ילדים... על התעללות נפשית בילדים וכליאתם ללא יכולת לצאת". באתר השני נכתב: “ראש המאפיה חניתה צימרין נחקרה בבית המשפט השלום בתל אביב והודתה שטייחה והתעלמה מאלימות נגד ילדים. במהלך הדיון הוברר שהגברת צימרין תומכת באלימות נגד קטינים וטוענת שזה חלק מהטיפול. חדר הצינוק נקרא על ידה חדר טיפולים". המאמרים אינם חתומים.

צימרין: “הפרסומים האלה גורמים לי לנזק גדול: אני משתתפת בפאנל בכנס, קמה לדבר ועד שאני מתיישבת אחד המשתתפים כבר הספיק לגגל אותי. או נניח שאני רוצה להתקבל לעבודה, אנשים ייתקלו בזה ויחשבו – אולי זה אמיתי?"

ההשמצות לא נועדו לפגוע רק בצימרין, אלא בארגון כולו. “כל התורמים שלנו בארצות הברית קיבלו מכתב בשם אתר 'התנועה למען עתיד ילדינו', שטוען שאנחנו מסממים ילדים, מרעיבים, מתעללים מינית", אומרת צימרין. "התורמים שיושבים בארצות הברית וקוראים את ההאשמות לא יודעים שהן שקריות".

התביעה הוגשה על ידי בן יששכר באפריל שנה שעברה ובין נתבעיה היו בנוסף לצימרין עובד נוסף באל"י, שלושה שופטים ישראלים וארגון הידידים האמריקאים של אל"י שעוסק בגיוס תרומות לארגון. התביעה נדחתה על הסף על ידי בית המשפט האמריקאי אבל עד לדחייה הוציאו ארגון הידידים של אל"י מאות אלפי שקלים על שירותיהם של עורכי דין אמריקאים - סכום לא מבוטל מומן מכיסה הפרטי של צימרין. “המדינה מסרבת לסייע לנו בהגנה המשפטית ומגנה בתיק רק על שלושת השופטים", מסבירה צימרין. בן יששכר הספיק כבר להגיש ערעור בארצות הברית.

בשנים האחרונות מתנהל בארץ מאבק סוער סביב משמורת ילדים, בעיקר בכל הנוגע לסכסוכי גירושים. הוויכוח ניטש בין מי שרוצה להשאיר על כנה את חזקת הגיל הרך, הקובעת כי ילד בישראל עד גיל שש שהוריו נפרדים, יישאר, למעט מקרים חריגים, בחזקת אמו, לבין מי שטוען כי החוק הקיים מפלה את האבות ומונע מהם את מימוש אבהותם באופן מלא באמצעות משמורת משותפת. כחלק מהוויכוח טוענת הקבוצה השנייה כי רשויות המשפט והרווחה מחזיקים בסמכות רחבה מדי באשר להוצאת ילדים מבתיהם וכי המדיניות של אלה מכוונת לפגיעה באבות (לחצו לקריאת חוקי המשמורת בישראל).

לדיון זה שני פנים; הראשון הוא דיון לגיטימי, המתנהל בדיונים אמצעי התקשורת ובאקדמיה, בהפגנות של הורים גרושים, בשתדלנות בכנסת ובוועדות הכנסת, במטרה לנסות למצוא את ההתנהלות המיטבית למשפחה בכלל ולילדים בפרט. לצדו מתקיים צד אפל ופחות מוכר, שכפי שצויר במקרה של צימרין, מנסה להביא לתוצאות בדרכים מגוונות שנעות בין קמפיינים מאורגנים של השמצות פרועות ואנונימיות ועד תביעות בינלאומיות ופנייה לאו"ם מטעם ארגוני הגברים.

בכל הקשור לפעילות בלתי לגיטימית, קשה להצביע על האחראים, שכן אלה נשמרים מפני הזדהות. הנפגעים העיקריים הם שופטים ועובדים סוציאליים שסובלים ממתקפות לאורך שנים, וגם מומחים ואקדמאים המתנגדים לשינוי החוק. המטרה היא להביא לשינוי במערכת, אולם נראה שכל הגבולות נפרצו בדרך להשגת המטרה, ואמצעים כמו השתקה, הטלת אימה, הפחדה והשפלה הפכו לכלים שכיחים ויעילים.

“אל"י ואני מספיק חסונים כדי לעבור את הדבר הזה", מבהירה צימרין, “אבל מי שאכפת לו מהמרקם החברתי בארץ צריך להילחם בתופעה. האנשים האלה מנצלים את מערכת בתי המשפט, הפלטפורמה האינטרנטית וחופש הדיבור על מנת להשתלח בכל מי שנקרה בדרכם. הם לא בוחלים בשום אמירה ללא קשר לעובדות או לפסיקות בית המשפט. מעבר לעוגמת הנפש למושמצים, הם גורמים להוצאות כספיות ענקיות למדינת ישראל, לעמותות ולאנשים פרטיים".

ועדת שניט, שבחנה את חזקת הגיל הרך והמליצה על מעבר למודל של משמורת משותפת, הוקמה על ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני כדי לבחון מחדש את נושא המשמורת. “לפני עשר שנים, נציגי ארגוני הגברים לא הוזמנו לדיונים בכנסת, זכו ליחס מזלזל מצד ארגוני נשים והמהתעלמות מצד אמצעי התקשורת", כתבה הסוציולוגית והמשפטנית דפנה האקר מאוניברסיטת תל אביב. "כיום הארגונים הללו נהנים מלגיטימיות ציבורית ונתפסים כמשתתפים חיוניים בדיונים אודות החוק שנוגע לאחריות הורים וכמבשרי רוח השינוי".

אלא שכבר בעת הגשת מסקנות הביניים של ועדת שניט, צץ החלק המכוער של המאבק: כתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-2012 סיפרה על איומים והכפשות של חלק מהחברות בוועדה. מאז, הצד האפל של מאבקי המשמורת – זה שיכול להרוס את המוניטין של אדם בהינף מקלדת אנונימית – צובר עוד ועוד כוח. חוץ משופטים, שופטות ופקידות סעד, הקורבנות הן גם משפטניות, פסיכולוגיות וגם אנשים פרטיים שהתבטאו בנושא המשמורת או הביעו תמיכה באחד הקורבנות. ההשמצות הן כל כך חסרות שחר, נבזיות, פרועות ועקביות עד כי קשה להאמין שהן מתקיימות ללא הפרעה כבר שנים.

בשלוש השנים האחרונות, מאבק האבות הפך בינלאומי – כולל רשת של פעילים ביבשות שונות, אתרים המופעלים מחו"ל, פניות לאו"ם נגד מדינת ישראל ותביעות כגון זו שהגיש בן יששכר בארצות הברית. כפי שגילתה צימרין, במקרים כאלה המדינה לא תגיש עזרה לאנשים פרטיים שנקלעו, שלא בטובתם, לעין הסערה.

בחודש שעבר פורסם כי פרקליטות המדינה הורתה למשטרה לחקור פרסומים מכפישים נגד שופטים באינטרנט, בעקבות תלונה שהגישה הנהלת בתי המשפט ("הפרקליטות הורתה למשטרה לחקור פרסומים מכפישים נגד שופטים באינטרנט", "הארץ" 8.8). חקירה פלילית בגין פרסומים ברשת היא עניין חריג בשל הפגיעה בחופש הביטוי, אולם כפי שהסביר מנהל בתי המשפט מיכה שפיצר לשופטים, “מדובר בעליית מדרגה במאבק בפרסומים העוינים נגד שופטים, מאבק שהוא סיזיפי ומתמשך". הקורבנות הם בדרך כלל שופטי משפחה, שפסקו בתיקי גירושים ומשמורת באופן שאינו נושא חן בעיני אחד הצדדים וזוכים לכינויים כגון "פמינאצית", “ערפדה מוצצת דם" או "פושע".

“בשולי החיים שלי יש כל הזמן פרנויה, אווירה של לפני רצח", אומרת המשפטנית מ' (שמה שמור במערכת) שנפלה קורבן לקמפיין השמצה ארסי במיוחד. “אם יפגעו בי, זו תהיה חצי כותרת. אם יפגעו בפקידת סעד, זה יעסיק את כולם חצי יום. צריך לחכות חלילה שיפגעו בשופט, כדי שיתחילו לטפל בזה באמת?"

רות הלפרן־קדרי, פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר־אילן וראש מרכז רקמן לקידום מעמד האשה, היא אחת המתנגדות המרכזיות למשמורת משותפת כשאחד הצדדים מתנגד. הלפרן־קדרי נקלעה לקו האש ב-2012, סביב פרסום מסקנות הביניים של ועדת שניט, במהלך כנס העוסק בסוגיית המשמורת. חמתם של ארגוני הגברים התעוררה בשל מושב סגור בכנס, שנועד לעובדים סוציאליים לסדרי דין. בין הדוברות היתה חוקרת אוסטרלית בשם ג'ניפר מקינטוש. במחקריה מתריעה מקינטוש מפני הנזק שנגרם לילדים רכים במשמורת משותפת, במקרים בהם ההורים מצויים בקונפליקט בעוצמה גבוהה. “מקינטוש מסומנת על ידי ארגוני גברים בכל העולם", אומרת הלפרן־קדרי, “וברגע שהפעילים ראו את תוכנית הכנס, החלה מהומת עולם. הגיעו מכתבים ליו"ר הכנסת, לנשיא האוניברסיטה וחברי סגל, לשר הרווחה, למנכ"ל משרד הרווחה והמון השתלחויות ברשת, טענות שמרכז רקמן מרעיל את העובדים הסוציאליים ודרישות לפטר אותי מהאוניברסיטה". גם חברת הכנסת דאז יוליה שמאלוב־ברקוביץ', כתבה מכתב פומבי לנשיא האוניברסיטה בו התריעה נגד "כנס, כביכול אקדמי... שבא להוות ניצול ציני של הבימה האקדמית להפצת רעיונות מסוכנים, חסרי תוקף מדעי ושנויים במחלוקת קשה".

“בבלוגים ברשת התפרסמו קריאות 'להפסיק לדבר ולבוא לשבור ידיים ורגליים'", מספרת הלפרן־קדרי. "בכנס היתה אבטחה שלא נפלה משהיתה כשנתניהו נשא כאן את נאום בר־אילן; מחסומים, בדיקות תעודות זהות. מצד אחד, האפשרות שדיבורים יהפכו למעשים רחוקה, אבל את נזכרת בכל מיני התרחשויות שכן התנכלו לעורכי דין או שופטים, ומכיוון שמדובר בתופעה כלל עולמית, אני יודעת על נשים בעולם שנפגעו פגיעות קונקרטיות. זה הדליק אצלי נורה אדומה והגשתי תלונה ראשונה למשטרה, שנגנזה מחוסר עניין לציבור".

כיוון שהלפרן־קדרי משמשת מאז 2007 כמומחית עצמאית בוועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים, כתבו הפעילים גם לנציבת האו"ם לזכויות אדם ולנשיאת הוועדה בדרישה לפטרה מהוועדה. “כמות אנרגיות אדירה, רק כדי לעשות לי חיסול ממוקד".

מי עומד מאחורי זה?

"זו שאלת מיליון הדולר. כמה מהמכתבים היו חתומים והגשתי תלונה, אבל רבות מההשמצות אנונימיות”.

הכנס עבר בשלום, אך פעילי ארגוני גברים הפגינו בחוץ, צעקו לעבר עובדים סוציאליים שהגיעו לכנס, קראו להעמיד אותם ואת השופטים למשפט ועוד. פעילי זכויות גברים שהסתננו לאולם קראו קריאות ביניים והפריעו למשתתפים לדבר.

מאז מהווה הלפרן־קדרי מטרה עקבית להכפשות פרועות. באתר horimisrael נכתב: "רות הלפרן־קדרי, הביזיון הלאומי הגדול מכולם, עכברושה שעלתה לגדולה". באתר State News 10 היא מכונה "צוררת האבות", ובמקומות אחרים יש התייחסויות מיניות נמוכות שלא ראויות לציטוט. לקראת כנס שבו השתתפה ביוני 2014 נכתב באתר horimisrael: “צפו למתקפה טוקסיקולוגית מחרידה בחיפה... ערפדיות פמינאציות מגיעות לאוניברסיטה בהמוניהן, צחנת שלשוליהן עלולה להחמיר את מדד איכות האוויר למשך תקופה ארוכה...". כמו כנסים רבים שהלפרן־קדרי השתתפה בהם בשנתיים האחרונות, גם זה נערך תחת אבטחה.

“אין לי עניין שיציגו אותי כקורבן", מודיעה הלפרן־קדרי. “אני לא הסיפור. הסיפור הוא האלימות שמופנית נגד כל מי שאינו משרת את האינטרסים, כלפי שופטים מכהנים ולהיבטים אחרים, אפילו ברמת הפעילות הבינלאומית. זה לא סתם השתלחות של טוקבקיסטים, אלא משהו שיש לו אפקט מצטבר מאד קשה".

נזק משני ובלתי צפוי נגרם גם לדיקן הפקולטה למשפטים בבר־אילן, פרופ' שחר ליפשיץ. ליפשיץ הוא מומחה לדיני משפחה, אך אינו עוסק בנושאי משמורת. “לארגוני האבות אין עניין מקצועי איתי", הוא אומר. “דווקא בגלל זה, מדהים לראות כמה רחוק הם מוכנים ללכת". בזמן שפורסם הכנס ברקמן ליפשיץ רק נכנס לתפקיד דיקן הפקולטה, ועל כן הוצף בפניות לביטול הכנס. “לא הסכמתי בשום אופן להתערבות בתוכני הכנס, כי היה ברור שאם לחץ פוליטי ישתיק קול אקדמי, אפשר לסגור את האקדמיה. ההנהלה גיבתה אותי לגמרי, אבל הופתעתי מעוצמת האנרגיות השליליות". רק לאחר הכנס גילה שהוא עצמו הפך למטרה: קללות, שקרים ותמונות מונטאז' באתרים שונים, וכן כינויים כמו "בהמת מגדר" ו"גועלון". “היו שם תמונות איומות וטענות שאני המאהב של הלפרן־קדרי. הדחף הראשוני שלי היה להתעלם מזה - אני אתן להם להעליב אותי? - אבל לפני שנה, הבן שלי למד בבית הספר על גוגל והמורה ביקש מהם לתת ערך חיפוש כדי להדגים בכיתה. בני שגאה בי, הציע לחפש את שמי. התוצאה, לפני כל הכיתה, היתה תמונה שלי עם עיוות והכותרת, 'בהמה פמינאצית', והילד בסך הכל בן 12. הפכתי לאויב של קבוצה שלא לוקחת שבויים”.

גם עו"ד דפנה רובינשטיין שכותבת עבודת דוקטורט על דמי מזונות באוניברסיטת בר־אילן, נכחה באותו כנס. “עמדתי ושאלתי את יו"ר ועדת שניט, דן שניט, איך הוא מתמודד עם הביקורת המרכזית ליוזמה לביטול חזקת הגיל הרך, שלפיה ייגרם נזק אדיר לילדים. כנראה בעקבות זאת הפכתי למטרה". תוך זמן מה למדה מאנשים שלא הכירה שבאתרים האנונימיים היא נודעת בשם "רובינשפיך" ו"מפלצת מגדר", ובאתר horimisrael נכתב כי "דפנה רובינשטיין־רובינשפיך בולשת אחרי ארגוני הגברים". "הכותבים יודעים לגרום לתוצאות האלה לעלות בגוגל. פעם כשמישהו גיגל את השם שלי, היה עולה החוק שיזמתי למניעת העסקה פוגענית, אבל כיום עולות השמצות. זאת פאדיחה איומה וזה גם מלחיץ", אומרת רובינשטיין. "הם פוגעים לי בפרנסה פוטנציאלית ובאפשרות לייצג אנשים, מציירים אותי כשונאת גברים. לכן, אני כבר כמעט נמנעת לחלוטין מלהתראיין לטלוויזיה בנושא משמורת. כך מצליחים להשתיק קולות בדיון".

כאם גרושה, רובינשטיין מכירה היטב את חסרונותיהם של שירותי הרווחה. “אפשר בהחלט לבקר את המערכת על סחבת וחוסר יעילות. תיקים על משמורת יכולים להיסחב שנתיים על גב הילדים. אני מבינה איך מרגישים אבות שנעשה להם אי־צדק. אבל אצל ארגוני האבות ספציפית אני לא מזהה ביקורת עניינית".

אצל דפנה הקר, לעומת זאת, ההטרדות החלו לפני ארבע שנים, על רקע חברותה בוועדת שניט. הקר, מרצה בפקולטה למשפטים ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, לא תמכה בהמלצות הוועדה לבטל את חזקת הגיל הרך, ופרשה על רקע זה מהוועדה. בתגובה לעמדתה שלחו פעילים מכתב לרקטור האוניברסיטה בדרישה לפטרה, ובמקביל הופיעו השמצות מקוונות מכוערות.

כיתוב שמלווה סרטון יוטיוב של הקר מרצה כולל ביטויים איומים שהתפרסמו ככיתוב לסרטון ביוטיוב בערוץ שנקרא arutz shesh כגון "בהמה צואתית" ש"מזוהמת בדם אבות שהתאבדו". לדברי הקר, תמונתה פורסמה כשהיא נתונה בין איקס של עצמות, כמו גולגולת ומכונה Bitch, היא קיבלה מיילים שטענו כי היא מקור הסבל של ילדים והכנסים שהיא מארגנת זוכים לאיומים ומתקיימים תחת אבטחה. "את המתקפות עלי אני יכולה לסבול, מקום העבודה שלי בטוח", אומרת הקר. "אפילו הילדים שלי מכירים את הסיפור ויודעים שיש נגדי מסע הכפשה מכוון. מה שצריך להדאיג אותנו הן ההתקפות על נושאי משרה ציבורית כמו שופטים ועובדים סוציאליים, כי הם אלה שעובדים בשטח ונתונים לאיומים שמשפיעים על היכולת שלהם לעשות את העבודה כמו שצריך".

אין אפשרות לטפל בזה משפטית?

"האפשרות מאוד מוגבלת. במישור הפלילי הבנו שכל עוד אין חשש לפגיעה פיזית, אין מקום להתערבות. במישור האזרחי של תביעות דיבה, זה לא פשוט רגשית ועלול לגרום ליותר נזק, כי הם ישתמשו בזה לעליהום אפילו יותר מוטרף".

“כשראיתי את ההשמצות בפעם הראשונה, רציתי להכנס מתחת לשמיכה", אומרת המשפטנית מ'. “עם הזמן פיתחתי לזה קהות. כשאנשים מגיעים אלי לראשונה הם אומרים, 'אה, את זו ש...' ואני כבר רגילה להסביר. לשמחתי, ילדי נושאים את שם המשפחה של אביהם כך שהם לא מקושרים אלי. הפסקתי לגמרי להתראיין בנושא משמורת לגיל הרך, אבל מה שמפחיד אותי זה העובדה שזה מתדלק את השטח. מחר יהיה איזה אבא מופרע שייקח את החוק לידיים ויפעל".

חשופים לפגיעה

רוב ההשמצות מופיעות ללא חתימה או בשם בדוי, ובאתרים שקשה לאתר מי הבעלים שלהם. אתרים כגון "התנועה למען עתיד ילדינו",horimisrael, depravity1 statenews10 או arutz shesh ביוטיוב המכיל סרטונים עם כותרות כמו "בהמת המגדר...ערימת שקרים פמיניסטיים" ו"פרס מנגלה להתעללות בהורים וילדים" – יושבים על פלטפורמות לבניית אתרים כמו Wordpress וכפי שמסבירים בפרקליטות, אין אפשרות לגלות מי רשום כבעלים שלהם ללא צו של שופט אמריקאי. כך נמנעות גם תביעות דיבה, ותעשיית ההשמצות ממשיכה לשגשג באופן נוח לפעילים: בצד הציבורי – פעילות לגיטימית ברובה, ואתרים המקפידים לשמור את הביקורת בצד החוקי; בצד הנחבא – השמצות והטלת מורא על אותן מטרות.

הגוף בעל האפשרויות הרחבות ביותר ללכידת העבריינים הוא כמובן המשטרה. אולם כשהתקבצו הלפרן־קדרי, הקר, רובינשטיין ונפגעות נוספות והחליטו לאחד כוחות ולהגיש סדרת תלונות למשטרה, הן לא קיבלו מענה מספק. בין דצמבר 2011 לאוקטובר 2012 הוגשו שתי תלונות. בינואר 2013 נערכה פגישה של המתלוננות עם יועצת המפכ"ל, ובהמשך לפגישה הגישו עוד חמש תלונות במרץ 2013. התיק עבר למטה הארצי, ולעורכת הדין המסייעת למתלוננות נמסר שנערכת בדיקה. ביולי 2013 קיבלו המתלוננות הודעה כי התיק חזר למחוז תל אביב, וכי בארבעת החודשים שחלפו "לא הצליחה" המשטרה לפתוח אף אחד מהלינקים של האתרים המשמיצים שהועברו אליה, וכי הן מתבקשות להעביר מחדש את החומר בדיסק.

לטענת המתלוננות ועורכת דינן, המשטרה לא יצרה איתן קשר מאז, וניסיונותיהן לברר היכן עומדת החקירה, עלו בתוהו. לפני שבועיים, בעקבות הידיעה על החקירה שנפתחה נגד משמיצי השופטים, שלחו המתלוננות מכתב לפרקליטות שבו הן מבקשות להיכלל בחקירה. “היות שאנו סבורות שלמעשה בעניינן של מרשותינו מדובר בחקירה באותה ספירה ושל אותה תופעה - הכפשות של העוסקים בדיני משפחה מתוך מטרה להפעיל מורא על העוסקים בתחום, מן הראוי לצרף את התלונות בהקשרן של מרשותינו לחקירה אשר מתנהלת כנגד ההכפשות של השופטים בבית המשפט לענייני משפחה", נכתב בפנייה לפרקליטות.

מדוברות המשטרה נמסר: "משטרת ישראל חוקרת עבירות ביטוי, ובכלל זה הסתה, בכפוף לאישור פרקליטות המדינה או היועץ המשפטי לממשלה, לפיכך, בנושא המדיניות יש לפנות למשרד המשפטים... כידוע, איננו מוסרים פרטים מחקירות מתנהלות, כל שכן זהותם של נחקרים. נציין כי פנייתן של המשפטניות התקבלה באגף חקירות ומודיעין והועברה לבחינת הגורמים המקצועיים, ובסיומה יינתן מענה ישירות לפונים כנדרש ולא דרך התקשורת".

עם זאת, פסיקת בית המשפט העליון האירופי ממאי 2014, לפיה ניתן לאלץ את גוגל להסיר קישורים, פותחת בכל זאת פתח לתקווה: כשקורבנות להשמצות פנו לגוגל לאחרונה היא אמנם לא הודתה באחריות לפרסומים, אבל הסירה את חלקם.

אם במקרה של אזרחים פרטיים הפגיעה היא בעיקר במוניטין וביכולת לנהל דיון ציבורי פתוח ללא פחד, כשהקמפיין מכוון כלפי שופטות משפחה ועובדים סוציאליים, יש פגיעה ממשית בביצוע המדיניות. גם אם היא זקוקה לשינוי כפי שטוענים ארגוני האבות, המדיניות אינה אשמתם של אלה המבצעים אותה, וכרגע הם ניצבים בקו האש.

סימונה שטיינמץ, פקידת סעד ראשית לסדרי דין, אחראית על מערך של מתן חוות דעת בעניין קטינים שהוריהם מתגרשים ושבית המשפט צריך להכריע בעניינם. “ההתקפות על עובדים סוציאליים מגיעות גם מאבות וגם מאמהות, ההבדל המהותי הוא שהאבות מאורגנים והאמהות פחות. ארגוני האבות מורגשים יותר וגם יודעים לעשות לובי משמעותי. הזעם מתפרש לאורך כל התהליך, כי כבר לפני שהגיעו לבית המשפט הם מוזנים ממה שקורה ברשת".

“מדובר על מספר מועט של הורים", מדגישה שטיינמץ, “אנחנו מתערבים בכ-11 אלף משפחות בשנה, ומספר ההורים האלימים והמשמיצים מסתכם בכמה עשרות. סוג האלימות מייצר רושם שהם רבים מאוד".

שטיינמץ מספרת למשל על עובדת סוציאלית לעניין סדרי דין, שלפני שנה וחצי אב גרוש חדר לפייסבוק של בעלה, של אחותה ולרשת מקומית של היישוב שבו היא גרה, והעלה פוסטים על התנהגותה הבזויה לכאורה של אותה עובדת. “ואחרי זה רק הקצין, הוא שידר איומים שעלה בהם חשד לפגיעה, עד שבסוף היא עזבה את עבודתה מרוב פחד".

איך מתמודדים עם זה?

“מצד אחד, יש פה עניין פלילי וצורך בגבולות, מצד שני – עדיין יש שם קטינים שצריך לתת להם שירות. זה קונפליקט קשה בעבודה שלנו. מרגע שנוצר קונפליקט כזה, אנחנו כפיקוח נכנסים למקרה וההמלצות לערכאה השיפוטית נעשות איתנו. במקרים קיצוניים, אנחנו מבקשים מערכאה שיפוטית להוציא את האבחון לשירות פרטי. לצערי, ברוב המקרים הניסיון לא מצליח, כי זה כרוך בעלויות שמושתות על ההורים והשופטים אומרים שלא יכול להיות שאדם לא יקבל שירות. לפעמים גם השירותים הפרטיים מסרבים או מבקשים לצאת וזה חוזר לשירות הציבורי, ואז אנחנו פשוט בבעיה".

קודמתה של שטיינמץ, רונית צור, היתה מושא להתקפות עקביות של אבות, ובעיקר של בן יששכר, עד כי פרקליטות המדינה נקטה צעד נדיר והגישה נגדו תביעה בגין לשון הרע, הטרדה מאיימת ופגיעה בפרטיות: הוא נמצא חייב וחויב לשלם לצור 200 אלף שקל.

תגובת בן יששכר: "לא התקיים כל דיון בתביעה על פי דין ולא קיבלתי כל זימון. כנגד רונית צור תתנהל תביעת ענק שכן הדבר מצביע על רדיפה כמו במדינות צפון אפריקה". מאז נכנסה לתפקיד, שטיינמץ עצמה הפכה למטרה, כולל אתר השמצות שמוקדש רק לה, ובשנים האחרונות גם לתביעות בינלאומיות. “כרגע אני נשוא תביעה בשלוש תביעות שונות. אני חושבת שהגישו נגדי 13 תביעות אישיות בארבע השנים האחרונות – החל מתביעות רשלנות, דרך קביעת מדיניות פוגענית לבקשות לפיטורי בבג”ץ וכלה בתביעות על פשעים נגד האנושות בחו”ל. כולן נדחו או על סף דחייה".

שטיינמץ: “אין ספק שאלימות פיזית היא קשה יותר כי היא מסכנת חיים, אבל אלימות אינטרנטית רגשית משאירה אותך ללא שליטה, אתה לא יכול להפסיק את זה, ואתה לא יכול לשלוט במי נחשף לזה ומה ההשלכות העתידיות. אנשים מסיימים עבודה ציבורית רוצים להתקבל לעבודה אחרת, וחובת ההוכחה עליהם להראות שזה לא נכון. וזה גם מסוכן פיזית. לא צריך יותר מאדם אחד במצוקה קשה, עם מבנה אישיותי מסוים, שיחליט שהוא זה שיגאל את העולם מה'פמינאצית' הספציפית הזאת".

אם פקידות הסעד נמצאות בקשר ישיר עם המשפחות, שופטי המשפחה יושבים באולמם וקובעים גורלות: לא רק שכוחם רב אלא שהם גם חסינים משפטית, מה שגורם לתסכול רב ולווליום לחימה גבוה במיוחד אצל הורים שמרגישים כי נעשה להם עוול. הדיונים בבית הדין למשפחה נערכים בדלתיים סגורות והפרוטוקולים חסויים – פרקטיקה שנועדה להגן על קטינים אך גם מונעת שקיפות. מאידך, שופטים גם מנועים מלהגיב בתקשורת, מה שמשאיר את השטח למלעיזים. המתקפות על שופטי משפחה הפכו בשנים האחרונות רבות וארסיות כל כך, ששופטים פנו להנהלת בתי המשפט בדרישה לתת להן מענה. דפנה הקר מספרת על שופט משפחה שניגש אליה בכנס בנושא אחריות הורית בגירושים, וסיפר לה כי הוא מפחד מקבוצות הגברים וכי הפחד לבטחונו האישי ולבטחון ילדיו משפיע על החלטותיו.

עו"ד ברק לייזר, יועץ משפטי למערכת בתי המשפט, מספר כי "כאשר הפרסומים הם בתקשורת הלגיטימית או בטוקבקים המערכת פונה ומבקשת להסיר את הפרסומים שאינם ראויים ועל פי רוב הם מוסרים. היו מקרים בהם הוספו לערכים של שופטים בויקיפדיה טקסטים מעוותים, והם תוקנו על ידינו. לעומת זאת, ההתמודדות עם הפרסומים על פלטפורמת וורדפרס מאוד קשה. בימים אלה הוקם צוות ברשותו של יהודה שפר המשנה לפרקליט המדינה, שחברים בו בעלי מקצוע שיטפלו בנושא, שישקלו את הדרכים להתמודדות ברמת המאקרו, גם כלפי עובדים סוציאליים ועובדים אחרים במערכת".

אולי יש להם ביקורת אמיתית?

"הביקורת נובעת מתסכול ומרגשות עזים שמלווים את ההליכים האלו. לא לכולם יש אפשרות לשכור עורכי דין ולרוב האם זכאית לייצוג מכוח החוק, כי היא טוענת בשם הקטינים. עם זאת, להליך השיפוטי יש כללים. אם יש לך ביקורת שיפוטית הדרך להתמודד היא באמצעות הגשת ערעור".

דרכי הפעולה נגד שופטים כוללות הפגנות, תלונות נגדם אצל נציב תלונות הציבור במשרד המשפטים וכמובן, דפים על גבי דפים של השמצות מקוונות. את ראשו של אחד השופטים השתילו על גופה של רקדנית בחצאית ורודה עם הכיתוב, “אני לא ממש שופט, מרכז רקמן אומרים לי מה לעשות"; אחת הרשמות כונתה "ערפדה מוצצת דם" ש"רוצה לראות גופות של גברים תלויים בכיכר העיר"; על שופטת אחרת נכתב כי היא “דוסית מחורפנת שמאמינה שגברים הם זבל הבריאה" ועוד. בימים אלו מתנהל משפטו גיא שמיר, אב גרוש, על כך שלכאורה איים על ילדיה של שופטת משפחה. לאחר התקרית עברה השופטת מבית המשפט לענייני משפחה, לבית משפט השלום: גורמים בתחום המשפט טוענים, כי קצה מלשמש כמטרה לאיומים.

שופטת המשפחה א', מעריכה כי הקמפיין נגד שופטי המשפחה נמשך כעשור. “היו תקופות של הפגנות מול בית המשפט. השמצות באינטרנט כל השנים. שופטים רבים החליטו להתנזר מאתרי חיפוש כמו גוגל ומטוקבקים. אבל זה כמובן לא פותר את הבעיה. יש הצפה של תלונות המוגשות לנציב תלונות הציבור על שופטים, והעבודה על כל תלונה דורשת כמה שעות עבודה. לפני כמה חודשים היתה ישיבה של כל שופטי המשפחה במעמד נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס. כשנשאלנו כמה מאיתנו חשופים לתופעות האלו, כמעט כולם הרימו יד. אחד השופטים סיפר שהבן שלו חזר מבית ספר ושאל אותו אבא, אתה חוטף ילדים?”

האבות טוענים שמלבד הגשת תלונות לנציב תלונות הציבור, אין שום דרך לבקר את השופטים, ולכן אין להם ברירה אלא לנקוט באמצעים האלה.

“יש ביקורת, ויש זילות ופגיעה בגופו של אדם. אלו שני דברים שונים לגמרי".

זה שינה משהו בהתנהלות שלך?

“כן. שופטים נזהרים בהשתתפות באירועים שונים לרבות הרצאות".

ובפסיקה?

“זאת ללא ספק בעיה שמסכנת את העצמאות השיפוטית, אבל אני חושבת שחברי ואני עומדים בה בינתיים בכבוד. עם זאת, היה ותופעה זו תימשך זה עלול לפגוע גם בפסיקה. יש גם סכנה שעורכי דין לא ירצו להיות שופטי משפחה, הם הרי רואים מה קורה בשטח".

לאחר שנים של טיפול הססני בנושא, הוקם לפני כמה חודשים "צוות להגנה על עובדי ציבור" בראשות יהודה שפר, המשנה לפרקליט המדינה, ששותפים בו גם נציגים מהנהלת בתי המשפט ומהמשטרה ועוסק בגיבוש אסטרטגיות להתמודדות עם השמצות מקוונות ותביעות בינלאומיות נגד עובדי מדינה. “לאחרונה חלה עליית מדרגה מבחינתנו, בעצם הזיהוי שמדובר בתופעה כוללת ולא רק מקרים בודדים, ושזו לא רק העלבת עובדי ציבור אלא איום על תפקוד המערכת", אומר מקור בפרקליטות.

למה זה לקח כל כך הרבה זמן?

“זה מאד סבוך. יש למשל מקרים שבהם נחשפו פרטים מדיונים מאחורי דלתיים סגורות, זו עבירה פלילית לכל הדעות, את זה אפשר להעביר לחקירה. שאר הביטויים הם מאוד בתחום האפור, של אנשים שזכותם להביע דעתם גם אם היא לא נוחה, והשאלה מתי זה עובר את הגבול ונחשב לאיום. חלק מהתלונות לגיטימיות. כל נושא האינטרנט מאד לא פשוט מבחינה חקירתית ואנחנו לא רוצים שייראה כאילו אנחנו מנהלים מאבק בחופש הביטוי, ומצד שני צריך להגן על העובדים שלנו כדי שיוכלו לבצע את תפקידם מבלי לפחד. כל יום אנחנו מקבלים תלונה חדשה ואנחנו בוחנים שינויים בהגדרת העבירות מול הציבור ונהלים חדשים".

מה עם אנשים פרטיים שלא זוכים למענה מהמשטרה?

“שיפנו אלינו. זה יותר סבוך, בין השאר בגלל סוגיות של ביטוח, אבל ננסה לעזור להם".

אש נגד אש

ומה אומרים על כך התומכים בזכויות האבות? תלוי את מי שואלים. פרופסור אבי שגיא־שוורץ, ראש המרכז לחקר התפתחות הילד אוניברסיטת חיפה וחבר ועדת שניט, תומך בביטול חזקת הגיל הרך. "החוויות של הגברים האלו לא קלות", הוא אומר על אבות בסכסוכי גירושים. "אני מדבר על אלו שרוצים להיות מעורבים בחיי ילדיהם ונתקלים לא פעם בקירות קשים בתוך המערכת. יש כאן הרבה לחצים אישיים, חרדות ופחד מכך שמי שיחליט על היחסים שלי עם ילדי הם שופטים ועובדים סוציאליים. חלקם מגיעים לנתיב של השמצה, אבל הם בהחלט לא הרוב. אני יכול להבין מצבים שבהם אדם, מתוך הכאב הפרטי שלו, לא שומר על לשונו ומשתמש באנלוגיות מאד קשות.

"עם זאת", הוא מוסיף, "כל דבר שמגיע להקצנה הוא פסול. צריך להיזהר מזה כמו מאש. זה בסופו של דבר עושה נזק".

בתחום זכויות האבות קיימים כמה ארגונים שקשה להתחקות אחר מספר חבריהם וזהות הפעילים. עם זאת, הם משתפים פעולה במסגרת "הקואליציה למען הילדים והמשפחה" שלפי אתר האינטרנט שלה מונה שבעה ארגונים: "מטה המאבק למען האבא הגרוש", "הקשבה - התנועה לקידום שויון בהורות", "2 הורים", "התנועה למען עתיד ילדינו", "א' זה אבא", "זעקת האמהות" ו"נשים בעד אבות". העמדה המאחדת אותם מוצגת בדף הבית: “מדינת ישראל על כל מוסדותיה נרתמה למשימת על והיא להעביר כמה שיותר כספים מידיהם של גברים לילדיהם של נשים, כדי לכפר על דורות של דיכוי והפליה נגד נשים... הנקודה שבה המדינה יכולה לעשות את זה היא הגירושים, שאז בקלות ניתן להפשיט את הגבר מכל מה שיש לו, ולהעביר הכל לטובת האישה. זה התחיל כשהקימו את בית המשפט למשפחה, ולאכלס אותו בשופטות רדיקליות ושופטים דוסים חובשי כיפה, שתפקידם להטות צדק, לרמות ולשקר במטרה אחת, והיא שהגבר יישאר בחזקת כספומט".

אמיר שיפרמן, אב גרוש ומייסד ארגון 'א' זה אבא', הוא אחד הפעילים הבולטים. “גרושתי שוחררה לחיים שלה, אני המשכתי לרדוף אחרי בתי המשפט", הוא אומר, “להוכיח את חפותי מול עובדים סוציאליים, שוטרים וחוקרים. אותי זה הביא לקצה, את לא מסוגלת לדמיין, ואני אדם מאד רגוע ושלו. לא מספיק שהבית מתפרק – כל הקרקע נשמטת תחת רגליך".

שיפרמן מתפעל עמוד פייסבוק עם כ-7,000 עוקבים וטוען כי מספר הפעילים בתנועה כפול מכך. הוא מרבה להופיע בתקשורת ובדיונים בכנסת בנושא, בדף שלו לא ניתן למצוא השמצות מהסוג הנזכר לעיל והוא מצהיר כי הוא מתנגד להן. עם זאת, הוא גם צוטט בפרוטוקול מישיבה בועדה למעמד האישה בכנסת שעסקה בסוגיית המשמורת: “זה ממש דמוניזציה מה שהולך פה. עם כל הכבוד, אני אישית מייחל ליום שבאמת הפסים יעברו לפסים אלימים, כי פוגעים פה בילדים", והוצא מהישיבה. “בסך הכל אמרתי, שאני מתפלא שזה לא עבר לפסים אלימים עד כה", הוא טוען בראיון טלפוני.

“אני לא מאמין בהשמצות אישיות ואני לא עוסק בזה", מצהיר שיפרמן, "יש שופטים שמקומם מאחורי סורג ובריח, אבל אני לא מאשים אותם על העבודה שהם עושים. ההשמצות מבזות גם את הכותב. בפעם האחרונה שדיברתי על האתרים האלה מצאתי את עצמי בחדר חקירות, החרימו לי מחשבים וטלפונים". עם זאת הוא מוסיף, “האתרים האלה חוקיים לגמרי, השרתים נרכשו בחו"ל והם מתופעלים מחו"ל. הכל מתופעל מארגנטינה, ברזיל ועכשיו יש לנו שרתים גם בפלמה דה מיורקה".

אתה מכחיש קשר עם האתרים ובאותה נשימה אומר "לנו".

"כל מי שנלחם על זכויות הילדים שלנו מוגדר מבחינתי כ'אנחנו'".

אז אולי האתרים האלה עוזרים לכם, בכך שהם מייצרים כוח הרתעה מול מערכת הרווחה והשופטים וגם נגד אנשים פרטיים. האבות מיוצבים ככח רציני בשטח ואולי זה אפילו משנה פסיקות ותסקירים לטובתכם. לא צריך לנקוט באלימות, כי האיום נמצא שם כל הזמן.

"אני לא תומך בהשמצות, באיומים או באלימות אבל אני מאמין שבאש נלחמים באש. לא הייתי מייחל לאיש לנסות ולבחון את מסוכנותו של אדם תוך פגיעה בילדיו. שופטים ופקידות סעד בחרו לעסוק בנושא לא להם - דיני נפשות. תפקידה של המדינה אינו להתערב בגירושים, על אחת כמה וכמה בכל הקשור לילדים במשפחות נורמטיביות. בניגוד מוחלט לרמיזותייך לפיהן אנו מנסים להשפיע על קבלת ההחלטות והפסיקות אציין כי פעולותינו אינן עוסקות בהרתעה אלא בחשיפת האמת ותו לא, ולא מקובלת עלי המילה 'אלימות'. לא פגשתי מעולם אב שפנה לרשויות וביקש שיתערבו בחייו, התוקף נהפך לקורבן וארגוני האבות הפכו ל'עבריינים', מול שופטים שהעניקו לעצמם חסינות קולקטיבית מפני תביעות - ועכשיו גם מפני ביקורת לגיטימית".

בן יששכר הוא מקרה מורכב יותר. הוא מכנה את עצמו "פעיל חברתי" והיה אחד מכוכבי סרט תיעודי בשם 'זכות אבות' שביים ישרי הלפרן ושודר בערוץ הראשון. הסרט עסק בסיפוריהם הכאובים של אבות גרושים שהופרדו מילדיהם. בן יששכר נוהג להופיע בתקשורת כמייצג מאבק האבות. מה שלא תמיד מוזכר בראיונות הם ההליכים המשפטיים הרבים שבן יששכר היה מעורב בהם, כתובע או כנתבע – החל בתביעות על זכויות יוצרים וכלה בתביעות דיבה בגין פרסומים שיוחסו לו. ב-2005 נעצר לאחר שהתפרע לכאורה ליד ביתו של שופט (הוא טוען בתגובה כי אכן היה ליד הבית אך לא התפרע, וכי השופט עצמו ביקש להסיר את התלונה). הארכת המעצר כתבה התביעה, כי “למשיב הרשעה משנת 1992 בעבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק וכן נפתחו לו שישה תיקים במהלך השנה האחרונה בעבירות של השגת גבול, התנהגות פרועה והפרעה לעובד ציבור".

בן יששכר: "לעניין פתיחת תיקים, בית המשפט המחוזי הודיע שאין מדובר בתיקים פליליים ובכול התיקים כלל לא נחקרתי. לגבי משמרת המחאה, בסך הכל לקחו את פרטיי, לא נפתח תיק פלילי. לא נכתב גם שהתפרעתי, המשטרה אישרה את ההפגנה".

עוד טוען בן יששכר כי הוא נתון לרדיפה של מערכת המשפט והרווחה בשל פעילותו החברתית. למרות שבן יששכר מכחיש כל קשר עם אתר "התנועה למען עתיד ילדינו", האתר מלא בדיווחים על פועלו: דף אחד מוקדש ל"זכות אבות הסרט של יעקב בן יששכר" ואחר ל"בן יששכר מגיש מועמדות לשר הרווחה" ומופיעות בו השמצות על שנואיו של בן יששכר, דוגמת חניתה צימרין.

“אין לי בכלל אתר", טוען בן יששכר. “אני לא מבין כלום במחשבים"

באפריל 2013 גילתה ד"ר חניתה צימרין - מייסדת עמותת אל"י (אגודה להגנת הילד) שבין שאר עיסוקיה הפעילה מרכז חירום לילדים שנמצאים בסכנה מיידית להתעללות, ומגיעים למרכז מתוקף צו שופט ובתיווך פקידת סעד - כי היא עומדת במרכזה של תביעה בפנסילבניה שבארצות הברית. התביעה היא לפי סעיף משפטי בשם RICO, העוסק בסחטנות ושחיתות ומשמש בדרך כלל נגד ארגונים כמו המאפיה. צימרין נדהמה מעצם התביעה ומהעובדה שהוגשה בחו"ל, אבל שם התובע היה מוכר לה: יעקב בן יששכר המגדיר עצמו כמנכ"ל "התנועה למען עתיד ילדינו", עמותה הפועלת למען זכויות אבות בגירושים.

לפני כמה שנים הגיע לאל"י עניין הקשור לבן יששכר, והוא חש שבטיפול העמותה בעניינו נגרם לו עוול. בסרטון קצר המופיע ביוטיוב, מדבר בן יששכר למצלמה על ארגון אל"י: “מדובר בארגון אשר מתעלל בילדים... רוב הילדים הם ילדי גירושים, והמדינה מבקשת לאלף את הילדים שיגידו שרק האמא היא הקובעת... אין שום מסגרת שמאבחנת, אילוף הילד, סימומו בכדורים והסבר שאם לא יחזור לבית האם הוא יוצא מרשות ההורים ולא יראה את אביו לעולם". במהלך הסרטון, מאשים בן יששכר את הארגון גם בגיוס כספים למען פרויקטים שאינם קיימים ובהתרמה בארצות הברית ללא אישורים מתאימים.

בשני אתרים נוספים, ששניהם נקראים "התנועה למען עתיד ילדינו" הופיעו השמצות אנונימיות נגד צימרין ואל"י, אך בן יששכר מכחיש שיש לו קשר לעניין ומתנער מכל קשר לאתרים אלה. באחד משני האתרים נכתב באוגוסט 2007: “יעקב בן יששכר קורא להעמדת חניתה צימרין נשיאת אל"י לדין. חניתה צימרין אחראית על אלימות נגד ילדים... על התעללות נפשית בילדים וכליאתם ללא יכולת לצאת". באתר השני נכתב: “ראש המאפיה חניתה צימרין נחקרה בבית המשפט השלום בתל אביב והודתה שטייחה והתעלמה מאלימות נגד ילדים. במהלך הדיון הוברר שהגברת צימרין תומכת באלימות נגד קטינים וטוענת שזה חלק מהטיפול. חדר הצינוק נקרא על ידה חדר טיפולים". המאמרים אינם חתומים.

צימרין: “הפרסומים האלה גורמים לי לנזק גדול: אני משתתפת בפאנל בכנס, קמה לדבר ועד שאני מתיישבת אחד המשתתפים כבר הספיק לגגל אותי. או נניח שאני רוצה להתקבל לעבודה, אנשים ייתקלו בזה ויחשבו – אולי זה אמיתי?"

ההשמצות לא נועדו לפגוע רק בצימרין, אלא בארגון כולו. “כל התורמים שלנו בארצות הברית קיבלו מכתב בשם אתר 'התנועה למען עתיד ילדינו', שטוען שאנחנו מסממים ילדים, מרעיבים, מתעללים מינית", אומרת צימרין. "התורמים שיושבים בארצות הברית וקוראים את ההאשמות לא יודעים שהן שקריות".

התביעה הוגשה על ידי בן יששכר באפריל שנה שעברה ובין נתבעיה היו בנוסף לצימרין עובד נוסף באל"י, שלושה שופטים ישראלים וארגון הידידים האמריקאים של אל"י שעוסק בגיוס תרומות לארגון. התביעה נדחתה על הסף על ידי בית המשפט האמריקאי אבל עד לדחייה הוציאו ארגון הידידים של אל"י מאות אלפי שקלים על שירותיהם של עורכי דין אמריקאים - סכום לא מבוטל מומן מכיסה הפרטי של צימרין. “המדינה מסרבת לסייע לנו בהגנה המשפטית ומגנה בתיק רק על שלושת השופטים", מסבירה צימרין. בן יששכר הספיק כבר להגיש ערעור בארצות הברית.

בשנים האחרונות מתנהל בארץ מאבק סוער סביב משמורת ילדים, בעיקר בכל הנוגע לסכסוכי גירושים. הוויכוח ניטש בין מי שרוצה להשאיר על כנה את חזקת הגיל הרך, הקובעת כי ילד בישראל עד גיל שש שהוריו נפרדים, יישאר, למעט מקרים חריגים, בחזקת אמו, לבין מי שטוען כי החוק הקיים מפלה את האבות ומונע מהם את מימוש אבהותם באופן מלא באמצעות משמורת משותפת. כחלק מהוויכוח טוענת הקבוצה השנייה כי רשויות המשפט והרווחה מחזיקים בסמכות רחבה מדי באשר להוצאת ילדים מבתיהם וכי המדיניות של אלה מכוונת לפגיעה באבות (לחצו לקריאת חוקי המשמורת בישראל).

לדיון זה שני פנים; הראשון הוא דיון לגיטימי, המתנהל בדיונים אמצעי התקשורת ובאקדמיה, בהפגנות של הורים גרושים, בשתדלנות בכנסת ובוועדות הכנסת, במטרה לנסות למצוא את ההתנהלות המיטבית למשפחה בכלל ולילדים בפרט. לצדו מתקיים צד אפל ופחות מוכר, שכפי שצויר במקרה של צימרין, מנסה להביא לתוצאות בדרכים מגוונות שנעות בין קמפיינים מאורגנים של השמצות פרועות ואנונימיות ועד תביעות בינלאומיות ופנייה לאו"ם מטעם ארגוני הגברים.

בכל הקשור לפעילות בלתי לגיטימית, קשה להצביע על האחראים, שכן אלה נשמרים מפני הזדהות. הנפגעים העיקריים הם שופטים ועובדים סוציאליים שסובלים ממתקפות לאורך שנים, וגם מומחים ואקדמאים המתנגדים לשינוי החוק. המטרה היא להביא לשינוי במערכת, אולם נראה שכל הגבולות נפרצו בדרך להשגת המטרה, ואמצעים כמו השתקה, הטלת אימה, הפחדה והשפלה הפכו לכלים שכיחים ויעילים.

“אל"י ואני מספיק חסונים כדי לעבור את הדבר הזה", מבהירה צימרין, “אבל מי שאכפת לו מהמרקם החברתי בארץ צריך להילחם בתופעה. האנשים האלה מנצלים את מערכת בתי המשפט, הפלטפורמה האינטרנטית וחופש הדיבור על מנת להשתלח בכל מי שנקרה בדרכם. הם לא בוחלים בשום אמירה ללא קשר לעובדות או לפסיקות בית המשפט. מעבר לעוגמת הנפש למושמצים, הם גורמים להוצאות כספיות ענקיות למדינת ישראל, לעמותות ולאנשים פרטיים".

ועדת שניט, שבחנה את חזקת הגיל הרך והמליצה על מעבר למודל של משמורת משותפת, הוקמה על ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני כדי לבחון מחדש את נושא המשמורת. “לפני עשר שנים, נציגי ארגוני הגברים לא הוזמנו לדיונים בכנסת, זכו ליחס מזלזל מצד ארגוני נשים והמהתעלמות מצד אמצעי התקשורת", כתבה הסוציולוגית והמשפטנית דפנה האקר מאוניברסיטת תל אביב. "כיום הארגונים הללו נהנים מלגיטימיות ציבורית ונתפסים כמשתתפים חיוניים בדיונים אודות החוק שנוגע לאחריות הורים וכמבשרי רוח השינוי".

אלא שכבר בעת הגשת מסקנות הביניים של ועדת שניט, צץ החלק המכוער של המאבק: כתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-2012 סיפרה על איומים והכפשות של חלק מהחברות בוועדה. מאז, הצד האפל של מאבקי המשמורת – זה שיכול להרוס את המוניטין של אדם בהינף מקלדת אנונימית – צובר עוד ועוד כוח. חוץ משופטים, שופטות ופקידות סעד, הקורבנות הן גם משפטניות, פסיכולוגיות וגם אנשים פרטיים שהתבטאו בנושא המשמורת או הביעו תמיכה באחד הקורבנות. ההשמצות הן כל כך חסרות שחר, נבזיות, פרועות ועקביות עד כי קשה להאמין שהן מתקיימות ללא הפרעה כבר שנים.

בשלוש השנים האחרונות, מאבק האבות הפך בינלאומי – כולל רשת של פעילים ביבשות שונות, אתרים המופעלים מחו"ל, פניות לאו"ם נגד מדינת ישראל ותביעות כגון זו שהגיש בן יששכר בארצות הברית. כפי שגילתה צימרין, במקרים כאלה המדינה לא תגיש עזרה לאנשים פרטיים שנקלעו, שלא בטובתם, לעין הסערה.

בחודש שעבר פורסם כי פרקליטות המדינה הורתה למשטרה לחקור פרסומים מכפישים נגד שופטים באינטרנט, בעקבות תלונה שהגישה הנהלת בתי המשפט ("הפרקליטות הורתה למשטרה לחקור פרסומים מכפישים נגד שופטים באינטרנט", "הארץ" 8.8). חקירה פלילית בגין פרסומים ברשת היא עניין חריג בשל הפגיעה בחופש הביטוי, אולם כפי שהסביר מנהל בתי המשפט מיכה שפיצר לשופטים, “מדובר בעליית מדרגה במאבק בפרסומים העוינים נגד שופטים, מאבק שהוא סיזיפי ומתמשך". הקורבנות הם בדרך כלל שופטי משפחה, שפסקו בתיקי גירושים ומשמורת באופן שאינו נושא חן בעיני אחד הצדדים וזוכים לכינויים כגון "פמינאצית", “ערפדה מוצצת דם" או "פושע".

“בשולי החיים שלי יש כל הזמן פרנויה, אווירה של לפני רצח", אומרת המשפטנית מ' (שמה שמור במערכת) שנפלה קורבן לקמפיין השמצה ארסי במיוחד. “אם יפגעו בי, זו תהיה חצי כותרת. אם יפגעו בפקידת סעד, זה יעסיק את כולם חצי יום. צריך לחכות חלילה שיפגעו בשופט, כדי שיתחילו לטפל בזה באמת?

רות הלפרן־קדרי, פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר־אילן וראש מרכז רקמן לקידום מעמד האשה, היא אחת המתנגדות המרכזיות למשמורת משותפת כשאחד הצדדים מתנגד. הלפרן־קדרי נקלעה לקו האש ב-2012, סביב פרסום מסקנות הביניים של ועדת שניט, במהלך כנס העוסק בסוגיית המשמורת. חמתם של ארגוני הגברים התעוררה בשל מושב סגור בכנס, שנועד לעובדים סוציאליים לסדרי דין. בין הדוברות היתה חוקרת אוסטרלית בשם ג'ניפר מקינטוש. במחקריה מתריעה מקינטוש מפני הנזק שנגרם לילדים רכים במשמורת משותפת, במקרים בהם ההורים מצויים בקונפליקט בעוצמה גבוהה. “מקינטוש מסומנת על ידי ארגוני גברים בכל העולם", אומרת הלפרן־קדרי, “וברגע שהפעילים ראו את תוכנית הכנס, החלה מהומת עולם. הגיעו מכתבים ליו"ר הכנסת, לנשיא האוניברסיטה וחברי סגל, לשר הרווחה, למנכ"ל משרד הרווחה והמון השתלחויות ברשת, טענות שמרכז רקמן מרעיל את העובדים הסוציאליים ודרישות לפטר אותי מהאוניברסיטה". גם חברת הכנסת דאז יוליה שמאלוב־ברקוביץ', כתבה מכתב פומבי לנשיא האוניברסיטה בו התריעה נגד "כנס, כביכול אקדמי... שבא להוות ניצול ציני של הבימה האקדמית להפצת רעיונות מסוכנים, חסרי תוקף מדעי ושנויים במחלוקת קשה".

“בבלוגים ברשת התפרסמו קריאות 'להפסיק לדבר ולבוא לשבור ידיים ורגליים'", מספרת הלפרן־קדרי. "בכנס היתה אבטחה שלא נפלה משהיתה כשנתניהו נשא כאן את נאום בר־אילן; מחסומים, בדיקות תעודות זהות. מצד אחד, האפשרות שדיבורי

Par guy.fitoussi le 16/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 4 années 7 mois
Après demain, jeudi, les quatre millions d’électeurs écossais sont appelés à se prononcer sur l’indépendance de l’Ecosse, sur son maintien ou son retrait du Royaume-Uni. Une réponse positive constituerait un véritable séisme pour l’Angleterre, pour l’Europe, et pour le monde.   L’incertitude est totale depuis qu’un premier sondage a donné, il y a quelques jours, le oui gagnant.   Avant d’aller plus loin, pour comprendre certains éléments du présent, plongeons-nous dans l’histoire. Rappelons quelques dates de l’histoire de l’Ecosse, et de ses liens avec l’Angleterre.   Il y a plus de deux mille ans, les Pictes, ancêtres des Ecossais, habitants de l’Ecosse, alors dénommée la Calédonie résistent à l’envahisseur romain, le harcelle et lui font subir de très nombreux dégâts. Cela conduit l’Empereur Hadrien à faire ériger un mur de séparation pour protéger sa domination sur l’Angleterre.   Jusqu’en 1707, et la naissance de l’Union, l’Ecosse et l’Angleterre vont se battre à plusieurs reprises. En 1328-1329, l’Angleterre reconnait l’indépendance de l’Ecosse. De 1542 à 1567, marie Stuart est le Reine d’Ecosse, la dernière Reine. En 1603, par un des clins d’œil dont l’Histoire a le secret, Jacques VI d’Ecosse devient Jacques 1er d’Angleterre par coïncidence dynastique.   L’histoire commune est mouvementée. Après un deuxième référendum, l’Ecosse devient autonome en 1997, et a, deux ans plus tard, un Parlement et un Gouvernement. L’Ecosse possède un drapeau, un hymne, et son exécutif a compétence sur toutes les politiques publiques sauf la défense, la monnaie et la politique extérieure.   Quinze ans plus tard, le référendum de jeudi s’inscrit dans cette porte entrouverte en 1997. C’est la remise en cause de ce pacte d’Union de 1707 qui est l’enjeu du scrutin.   Les indépendantistes relativisent les conséquences d’une éventuelle partition. Ils n’évoquent pas la fondation d’une République, et s’inscrivent dans la Monarchie, avec Elisabeth II comme souveraine.   Ils prévoient un Etat dénucléarisé et une armée restreinte.   Il ne serait pas, ou plus exactement il ne serait plus question de recourir à l’euro. Mais le chancelier de l’Echiquier et le gouverneur de la Banque centrale d’Angleterre considèrent que l’Ecosse ne pourrait continuer à utiliser la livre sterling. Parallèlement, des grands groupes britanniques, comme la Royal Bank of Scotland, la National Australia Bank, la Clydesdale Bank, ou l’assureur Standard Life n’ont pas hésité à affirmer qu’en cas de victoire du oui, ils quitteraient l’Ecosse. Le chantage à l’emploi avancé par les Unionistes a porté aussi sur la vingtaine de milliers d’emplois dans les entreprises de défense situées en Ecosse.   L’enjeu est certes économique, l’Ecosse représentant 10 % et disposant de trois quarts des réserves pétrolières de l’Union, mais la revendication indépendantiste, la soif de la reconnaissance de l’identité écossaise dépassent très largement ces considérations.   Même si la réponse écossaise était négative, elle va susciter des demandes de référendum dans d’autres régions européennes, au premier rang desquels se situe la Catalogne. Que feraient le pays de Galles, l’Irlande du Nord ?   Ouvrir la boite de Pandore de la remise en cause des frontières constitue une véritable catastrophe. Sur le seul continent européen, on l’a vu en Yougoslavie, et on le voit aujourd’hui en Ukraine. Le risque est tel que le Président de la commission sortante, José Manuel Barroso n’a pas hésité à parler d’un éventuel très long processus d’adhésion à l’Europe pour l’Ecosse, ce qui signifie que la sécession se traduirait de facto par la sortie de l’Union européenne. Ne nous attardons pas sur cette prise de position qui est loin d’être évidente.   La question se pose néanmoins si nous ne sommes pas au début d’un long processus de contestation des Etats dont les capacités ne cessent de diminuer. Leurs pouvoirs sont remis en cause par les transferts de compétence à l’Europe, les mouvements de décentralisation, et l’accroissement de l’influence des multinationales.   Ainsi va la mondialisation.   La globalisation bouscule les structures étatiques, et crée une forme de désarroi chez les citoyens à la recherche de repères. Cela explique la renaissance du concept identitaire, le développement du communautarisme, voire les processus indépendantistes de certains peuples. Cette quête va-t-elle conduire à une modification de certaines frontières ou les Etats trouveront-ils de nouvelles formes d’organisation proches des citoyens pour répondre à leurs attentes ?   Tel est l’enjeu du référendum de jeudi prochain    
Par guy.fitoussi le 15/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 3 années 8 mois

Or, les enjeux financiers et sociaux peuvent être élevés (outre l’incidence sur le taux de cotisation accident du travail pour les entreprises de 150 salariés et plus, remplacement du salarié malade, obligation de reclassement, licenciement pour inaptitude). De plus, en cas de négligence, l’employeur peut être assigné pour faute inexcusable. Dans plus d’1 entreprise sur 10, un salarié victime d’un accident du travail ou d’une maladie professionnelle a déjà franchi le pas. 
Au lieu d’être pro-actives, la majorité des entreprises subissent la question des risques professionnels.

Premier réflexe : établir un courrier de réserves motivées

Le salarié bénéficie d’une présomption d’imputabilité qui le dispense de prouver la causalité du dommage. En clair, tout événement survenant au temps et au lieu du travail doit être qualifié d’accident du travail.

A charge donc pour l’employeur de prouver le contraire pour contourner ces règles protectrices. En conséquence, en cas de doute sur l’origine professionnelle de l’accident, l’employeur a tout intérêt à joindre à la déclaration d’accident du travail un courrier de réserves motivées, ce qui déclenchera une instruction de la CPAM.

Second réflexe : se déplacer pour aller consulter le dossier dans le cadre de l’instruction de la CPAM

Peu d’entreprises se déplacent pour étudier les pièces du dossier de la CPAM, à réception de la lettre de clôture d’instruction. En cause, un délai bref de 10 jours calendaires pour consulter le dossier et faire valoir ses observations.

Or, dans ce court laps de temps, la CPAM n’a pas encore pris sa décision de prise en charge ou non de l’accident au titre de la législation professionnelle. Il convient donc de se déplacer, de prendre un maximum de notes, s’il est impossible de faire des copies sur place, pour ensuite faire valoir les incohérences du dossier et/ou étayer son argumentation auprès de la CPAM et, en cas d’échec auprès de la Commission de recours amiable et du Tribunal des Affaires de Sécurité Sociale.

 

Par guy.fitoussi le 15/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 4 années 7 mois

Qu’il s’agisse d’un divorce à l’amiable ou d’un divorce conflictuel, un divorce a des conséquences financières importantes sur tous les plans : pour la pension alimentaire pour les enfants, la prestation compensatoire, mais aussi et surtout pour la gestion du patrimoine immobilier commun que l’on doit liquider, et enfin pour des frais annexes de la vie courante. Voici quelques informations sur ces différents postes de dépenses.

- La pension alimentaire pour les enfants

En application de l’article 371-2 du Code civil, les parents doivent contribuer à l’entretien et à l’éducation des enfants en proportion de leurs ressources.
La pension alimentaire est une somme d’argent versée par un parent à l’autre parent en exécution d’une obligation alimentaire. Effectivement, les parents ont l’obligation d’entretenir leurs enfants en subvenant à leurs besoins.
Si la pension alimentaire est due pour les besoins des enfants, elle sera versée directement au parent en ayant la charge à titre principal et ce même en cours de procédure de divorce.
En effet, le juge peut, au titre des mesures provisoires prévues par l’article 255 du Code civil, fixer la pension alimentaire que l’un des époux devra verser à l’autre pendant la procédure de divorce.
Le montant de la pension alimentaire est fixé soit conventionnellement entre les parties, soit en cas de désaccord par le Juge aux Affaires Familiales. Dans ce dernier cas, le juge va prendre en compte en premier lieu les ressources respectives de l’époux débiteur, puis, dans une moindre mesure, celles de l’époux créancier. 
Une grille du ministère de la justice a été établie pour donner un ordre d’idées. Toutefois, il ne s’agit que d’une grille indicative, que les Juges ne sont pas obligés de suivre.
La pension alimentaire peut être révisée à tout moment à la demande de l’un des ex-conjoints si un changement de situation est apparu ou si les besoins des enfants ont évolué.
Dans l’hypothèse où l’époux créancier viendrait à se remarier ou à vivre en concubinage, la pension alimentaire serait maintenue puisqu’elle est attribuée pour l’entretien des enfants.

- La prestation compensatoire

Ce poste de dépense n’est pas systématique et intervient après le jugement de divorce, dans les cas où il y a un fort décalage entre les situations financières des deux époux, et où celui qui a une situation moins florissante a effectué des sacrifices professionnels pour la famille.
Ainsi, la prestation compensatoire est définie par l’article 270 du Code civil qui dispose qu’elle est « destinée à compenser, autant qu’il est possible, la disparité que la rupture du mariage crée dans les conditions de vie respectives ».
La prestation compensatoire est ainsi détachée de toute faute et de tout besoin. Effectivement, elle a vocation à être versée par l’un des époux à l’autre, quel que soit le cas de divorce ou la répartition des torts.
La prestation compensatoire est appréciée souverainement par le Juge aux Affaires Familiales au jour du prononcé du divorce. Le juge va en effet procéder à un examen global de la situation patrimoniale des époux dans le passé mais aussi dans l’avenir prévisible.
Afin d’évaluer le montant de la prestation, le Juge aux Affaires familiales va prendre notamment en compte :
• la durée du mariage
• l’âge et l’état de santé des époux
• la qualification et la situation professionnelles des époux
• les conséquences résultant des choix professionnels faits par l’un des époux pendant la vie commune pour l’éducation des enfants ainsi que le temps qu’il faudra encore y consacrer ou pour favoriser la carrière de son conjoint au détriment de la sienne 
• le patrimoine estimé ou prévisible des époux, tant en capital qu’en revenu, après la liquidation du régime matrimonial
• les droits existants ou prévisibles des époux
• la situation respective en matière de pensions de retraites

Lorsque ce sont les parties qui fixent le montant de la prestation compensatoire d’un commun accord, il leur est possible de s’affranchir des critères posés par la loi. 
Toutefois, dans le cadre d’un divorce amiable, le Juge aux Affaires Familiales vérifiera cependant que les intérêts des époux sont préservés avant d’homologuer la convention.
En principe, la prestation compensatoire doit être versée sous la forme d’un versement d’une somme d’argent en capital. 
Lorsque le débiteur de la prestation compensatoire le peut, le versement de celle-ci s’effectue en une seule fois. A défaut de le pouvoir, la prestation compensatoire sera versée périodiquement (le plus souvent mensuellement) pour une durée ne pouvant excéder huit ans.
Enfin, le Juge peut, à titre exceptionnel, fixer la prestation compensatoire sous forme de rente viagère c’est-à-dire jusqu’à la mort de l’autre époux. 
Une fois encore, dans le cadre d’un divorce par consentement mutuel, il est possible de prévoir des modalités plus spécifiques de versement (tel qu’un bien immobilier, ou une partie des droits dans ce bien).
En cas de changement important dans la situation de l’un des ex-époux, la prestation compensatoire pourra être révisée (dans son montant ou ses modalités de versement), suspendue ou supprimée, mais il est impératif que ce changement soit réellement significatif pour avoir gain de cause devant le Tribunal.
Toutefois, le montant de la prestation compensatoire en lui-même ne pourra pas être augmenté.

- L’indemnité d’occupation du logement

Lorsque des époux dont le domicile est un bien acquis en commun se séparent, il faut décider lequel des deux restera dans les lieux.
Au titre des mesures provisoires dans le cadre d’une procédure conflictuelle, le Juge aux Affaires Familiales décide, au vu des situations professionnelles et financières de chacun, lequel continuera à jouir du bien.
Le juge décidera aussi si la jouissance du bien se fera à titre gratuit ou à titre onéreux. Dans cette dernière hypothèse, cela signifie que l’époux qui reste dans le logement devra payer une contrepartie financière à son conjoint (une indemnité d’occupation).
Cette contrepartie interviendra lors de la liquidation du régime matrimonial et se déduira de la part devant revenir à l’époux qui a bénéficié du bien.
De façon générale, le montant de cette indemnité est fixé en fonction de la valeur locative du bien occupé, de la perte des fruits et revenus subie par l’indivision et des ressources et charges de chacun des époux.

- La liquidation du régime matrimonial ou le sort du patrimoine immobilier du couple

Le Juge aux Affaires Familiales qui prononce le divorce doit dès lors ordonner le partage des biens et des dettes de la communauté, c’est-à-dire la liquidation de la communauté.
Les époux ont la possibilité de décider eux-mêmes de la façon dont ils vont liquider leur patrimoine et de faire acter cet accord chez un Notaire (lien vers article sur le sort du bien immobilier). 
Ils devront alors soumettre l’acte du Notaire au Juge aux Affaires Familiales pour homologation ; cela se passe dans le cadre d’une procédure de divorce par consentement mutuel.
Dans le cadre d’un divorce conflictuel et en l’absence de règlement conventionnel par les époux, le Juge aux Affaires Familiales va désigner un notaire chargé de ce partage.
Le notaire évaluera alors les biens de la communauté et effectuera le partage à parts égales entre les époux.
Il sera toujours possible d’acter un accord s’il intervient en cours de procédure.

- Le versement de dommages et intérêts dans le cadre d’un divorce conflictuel

• Sur le fondement de l’article 266 du Code civil

En vue de réparer un préjudice subi par l’un des époux, l’article 266 du Code civil octroi la possibilité au Juge aux Affaires Familiales, dans le cadre d’une procédure de divorce conflictuelle, d’allouer des dommages et intérêts.
C’est alors à l’époux aux torts duquel le divorce sera prononcé qu’incombera le versement de dommages et intérêts à son conjoint, en réparation des fautes qu’il a commises.
Depuis la loi du 26 mai 2004 relative au divorce, la condamnation du conjoint au paiement de dommages et intérêts dans le cadre d’une procédure pour altération du lien conjugal est possible.
L’obtention de dommages et intérêts reste soumise à la preuve que le divorce a entraîné des conséquences d’une particulière gravité. Si tel est le cas, le Juge aux Affaires Familiales évaluera souverainement le montant du préjudice.
Le montant des dommages et intérêts n’est pas révisable. 
De plus, le remariage de l’époux créancier est sans incidence sur le versement de ces dommages et intérêts.

• Sur le fondement de l’article 1382 du Code civil

La demande de dommages et intérêts peut également s’effectuer sur la base de l’article 1382 du Code civil qui dispose que « tout fait quelconque de l’homme, qui cause à autrui un dommage, oblige celui par la faute duquel il est arrivé, à le réparer ».
La réparation pourra alors être demandée, à tout moment, pour toutes les autres circonstances que celles du divorce lorsque les préjudices invoqués ont été causés par le comportement du conjoint.
Il faudra en outre que le demandeur prouve la faute commise par son conjoint ainsi que le lien de causalité entre cette faute et le préjudice invoqué.

- Les frais annexes à la séparation

Hormis les postes évoqués supra et qui sont directement liés à la procédure même de divorce, il faut aussi prendre en compte les dépenses que la séparation va engendrer dans la vie courante.
En effet, jusqu’ici il y avait deux salaires pour subvenir quotidiennement aux besoins d’une famille ; désormais il n’y aura plus qu’un salaire.
Les frais auxquels il faudra penser sont ceux relatifs au relogement, à l’achat d’un nouveau véhicule, mais aussi au quotidien des enfants (la pension alimentaire arrivant rarement à couvrir de façon concrète tous les frais).
En outre, la séparation entraine aussi la séparation du foyer fiscal.
Jusqu’alors le mariage permettait aux époux de ne plus être imposable individuellement mais de faire partie d’un foyer fiscal commun, réduisant ainsi le coût de leur impôt.
Or, après l’ordonnance de conciliation, les impôts doivent être déclarés séparément, il y a donc deux foyers fiscaux et une hausse des impôts en conséquence.

 

Par guy.fitoussi le 15/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 4 années 7 mois

Le 10 septembre 2014, un amendement à la loi relative à l’adaptation de la société au vieillissement, a inséré un article 28 bis qui crée une nouvelle voie d’accès à la nationalité française.

Selon le député Alexis Bachelay « Désormais, les immigrés âgés pourront bénéficier d’une avancée importante : l’acquisition de la nationalité française par déclaration, conformément à l’article 26 du Code civil, dès lors qu’ils seront âgés de plus de soixante-cinq ans et seront ascendants de citoyens français. Il y a en France 350 000 immigrés âgés de plus de 65 ans, dont un tiers seulement possède déjà la nationalité française. Les deux tiers ne l’ont pas. Ils pourront l’acquérir de manière rapide et simplifiée. »

Ainsi, si la loi est promulguée en la forme, un nouvel article 21-13-1 sera inséré dans le Code civil, aux termes duquel,

« Peuvent réclamer la nationalité française, par déclaration souscrite conformément aux articles 26 et suivants, les personnes qui, âgées de soixante-cinq ans au moins, résident régulièrement et habituellement en France depuis au moins vingt-cinq ans et sont les ascendants directs d’un ressortissant français. »

Seuls les étrangers parents de Français pourront donc acquérir par cette voie la nationalité française. Ils devront également prouver par la production des pièces adéquates, leur présence en France depuis plus de 25 ans.

La procédure est inspirée de celle applicable à l’acquisition de la nationalité française par mariage, plus souple que la procédure de naturalisation classique.

La déclaration de nationalité française devra ainsi être déposée auprès du ministre chargé des naturalisations. Le ministre disposera alors d’un délai d’un an pour s’y opposer si les conditions légales ne sont pas remplies. La nationalité française pourra également être refusée, conformément à l’article 21-4 du Code civil pour indignité, défaut d’assimilation, ou polygamie.

A la fin de la procédure, le nouveau Français sera convié à la cérémonie d’accueil dans la nationalité française au cours de laquelle la charte des droits et devoirs du citoyen français lui sera remise.

   


 

Par guy.fitoussi le 15/09/14
Dernier commentaire ajouté il y a 4 années 7 mois

Cass. Soc., 2 juillet 2014 (pourvoi n° 13-11.904)

Matière : droit du travail

Mots-clés : forfait annuel en heures - convention individuelle - autonomie dans l'organisation de l'emploi du temps - droit à la libre fixation de ses horaires par le salarié - refus

. Commentaire : les cadres ne sont pas les seuls salariés qui, en l’absence de convention collective de branche ou d’entreprise, peuvent néanmoins faire l’objet d’un forfait heures sur l’année En effet, l’article L. 3121-42 du code de travail prévoit que « les salariés qui disposent d’une réelle autonomie dans l’organisation de leur emploi du temps » « peuvent conclure une convention de forfait en heures sur l’année ». La Cour de cassation a déjà eu à se prononcer par le passé sur l’application de cette disposition et a jugé que, faute d’autonomie suffisante du salarié dans la gestion de son emploi du temps, le recours au forfait annuel en heures n’est pas possible. Dès lors, le salarié peut demander le paiement d’heures supplémentaires. En l’espèce, la question posée à la Haute juridiction était un peu différente. En effet, un salarié non-cadre conclut un avenant à son contrat le faisant passer au forfait en heures sur l’année compte tenu de son autonomie dans l’organisation de son emploi du temps et du caractère non prédéterminé de sa durée de travail. A la suite d’une modification de l’organisation du travail au sein de l’entreprise, son employeur lui enjoint de se présenter à son poste dès 5 heures du matin. Le salarié refuse en invoquant la liberté d’horaires prévue par sa convention de forfait annuel en heures. Il est licenci&eac ute; pour faute grave. Dans le contentieux qui s’ensuit avec son employeur, le salarié obtient gain de cause devant les juges du fond qui se fondent sur les termes de l’avenant qui prévoit expressément que la durée du travail du salarié ne peut être prédéterminée et que celui-ci bénéficie d’une réelle autonomie dans l’organisation de son emploi du temps. La cour d’appel estime par conséquent que lui imposer de respecter des horaires fixes constitue une modification de son contrat de travail, ce qui ne peut se faire sans son accord exprès. La Cour de cassation rejette cette lecture de la convention individuelle de forfait annuel en heures. Selon elle, cette convention « n’instaure pas au profit du salarié un droit à la libre fixation de ses horaires de travail indépendamment de toute contrainte liée à l’horaire collectif fixé par l’employeur dans son pouvoir de direction ». En d’autres termes, la seule sanction possible, lorsque l’employeur porte atteinte à l’autonomie dont le salarié doit bénéficier dans le cadre du forfait heures sur l’année, est le retour au droit commun du temps de travail et, partant, le paiement des heures supplémentaires. En effet, la fixation des horaires de travail relève en principe du pouvoir de direction de l’em ployeur. Précédents jurisprudentiels : Soc., 27 juin 2012 (pourvoi n° 11-12.527) ; Soc., 23 juin 2004 (pourvoi n° 02-14.861)